כלכלוג

מדדי המניות זינקו אתמול בעקבות נתון חיובי של מדד מנהלי הרכש במגזר היצרני בארה"ב. על פי הפרסום, המדד ירד לרמה של 55 נקודות, טוב מן הציפיות המוקדמות, כשהוא משלים רצף של 12 חודשים של התרחבות הסקטור היצרני.

אלא, שפוסט מן האתר Daily Finance מציג ניתוח מעניין והפוך של התוצאות.

ראשית החלק היצרני בארה"ב מהווה רק 11% מן התוצר, סקטור השירותים תורם פי 7!!!
שנית, בכל פעם שהיחס בין מדד מנהלי הרכש של סקטור היצור לזה של סקטור השירותים עלה מעל 1 והחל לרדת, נפל התוצר של ארה"ב בצורה חדה במשך תקופה ממושכת. הגרף שלעיל מציג את ארבעת המקרים ב-13 השנים הקודמות.

גם בחודשיים האחרונים, עלה היחס בין מדדי מנהלי הרכש השונים מעל 1, וכעת החל לרדת. האם גם הפעם, מדדי מנהלי הרכש מסמנים את הכיוון?

לפני למעלה משבוע נתבשרו שהצרכן האמריקני ממשיך במגמת צמצום האשראי זה החודש ה-8 ברציפות (הרצף הארוך ביותר מאז 1943). סך אשראי הצרכנים ירד בחודש ספטמבר במעל 14 מיליארד דולר לכ-2.45 טריליון דולר.

מצורף גרף המציג את אשראי התנודה השנתית באשראי הצרכנים באופן אבסולוטי וכאחוז מן התמ"ג של ארה"ב. ניתן לראות, שזו הפעם הראשונה מאז 1959 שהצרכן מקטין את רמת המינוף שלו. מאידך, יש לבחון האם כל הסקטורים אכן במגמת הקטנת מינוף, וכיצד הדבר משפיע על הכלכלה.

המדד שבוחן את השינוי ברמת המינוף הינו היחס בין סך החוב לתוצר הנומינאלי. עפ"י נתוני הרבעון הרביעי של הסקטור הפרטי (לרבות מוסדות פיננסים) עמד היחס על 292%, וזאת לעומת 287% בעת שהחל המשבר הנוכחי. לגבי משקי הבית, היחס עלה מ-95.9% בתחילת המשבר ל-96.8% בסוף הרבעון השני. לכאורה קיימת סתירה בין תוצאות המדד לבין הנתון שלעיל בדבר צמצום אשראי הצרכנים מתחילת השנה. אלא שיש לזכור, שהתמ"ג האמריקני הצטמק במהלך התקופה, דבר שבפועל גרם לעליה ביחס בין חוב לתוצר, ובכך לעלייה ברמת המינוף.

לכאורה נשאלת השאלה: האם הקטנת המינוף לא התרחשה עקב הירידה בתוצר, או שמא, הקטנת המינוף היא זו שגרמה לירידה בתוצר?
במובן מסויים קיים כאן פארדוקס. כאשר כולם מנסים באותו הזמן לחסוך ולהקטין מינוף ע"י מכירת נכסים והחזרת הלוואות, מחירי הנכסים יורד בקצב מהיר משיעור החיסכון, דבר שגורם לירידה בתוצר ועלייה של המינוף. וכמובן, הדבר גם פועל הפוך. הגדלת המינוף גורמת להתנפחות מחירי הנכסים, וכך שיעור המינוף של כל המשתתפים בפעילות הכלכלית קטן. זוהי כמובן אחת המטרות של התוכניות הכלכליות והמוניטריות שמפעילים האוצר וה'פד' האמריקנים, מתוך מטרה להחזיר את ערך הנכסים ל"שווים ההוגן" ואולי אף למחירם לפני פרוץ המשבר.

אלא שכמובן, אין בפועל כל פראדוקס בכל הקשור בחיסכון. חיסכון הוא דבר חיובי לכלכלה בכל מצב, וכל ניסיון של הממשל או בנקים מרכזיים ליצור תמריצים מלאכותיים לצריכה ובזבוז סופם להכשל, וכמובן במחיר כפול לכלכלה ולאזרחים. הסיבה שישנו לכאורה פראדוקס נובעת מכל, שהכלכלה העולמית בכלל, וזו האמריקנית בפרט מבוססת על חוב וחוב. טריליונים של דולרים, אשר נלקחו כחוב כנגד מחירי נכסים שמחירם האמיר עם השנים עקב כמות החוב הגבוהה. העליה ברצון של האמריקנים לחסוך צפויה למוטט את כל הנכסים, אשר בנויים על חובות רעים, ספקולטיביים והונאות פונזי למיניהן. ירידה זו במחירי הנכסים מבוססי החוב צפויה כמובן לפגוע בנתוני התמ"ג והצמיחה, אולם אין בהם אלא הכרה בכך שהחוב הינו "רע" מלכתחילה, כך שהירידה בתמ"ג הינה טכנית במהותה. כמובן, שגם הכלכלה הריאלית צפויה להפגע במהלך זה, כיוון שעסקים רבים מבוססים כיום על אשראי "רע", ולכן עסקים אלו ועובדיהם צפויים לאבד את חיוניותם הכלכלית במהלך זה של מעבר מתרבות צרכנית ממונפת לתרבות חסכנית שמרנית.

כמה פעמים קראתם נתונים כלכליים כגון: אינפלציה, צמיחה, תעסוקה ובפועל הרגשתם שהם אינם מייצגים את האווירה הכלכלית בסביבתכם? ובכן, אתם לא לבד. הפער בין המציאות למספר שפורסם נובע מאופן שיטת החישוב של המדד.
 
מאמר מדהים מן הבלוג Chrismartenson.com מסביר בצורה בהירה ופשוטה מספר מעשי איוולת, אשר התווספו בשנים האחרונות לאופן שבו מחושב מדד המחירים לצרכן בארה"ב.
 
מספר דוגמאות לשיטות חישוב האינפלציה, אשר נשמעות מנוגדות להיגיון הסביר:
 
1. כאשר מחירו של מוצר מזון הכלול בסל המוצרים עולה מהר מידי, אזי הוא מוצא מן הסל ובמקומו מוכנס מוצר אחר, אשר מחירו נותר יציב. ההיגיון מאחורי החלפה כשזו נובע מכך, שההתייקרות התלולה צפויה להביא צרכנים להפסיק לצרוך מן המוצר ולעבור למוצר תחליפי זול יותר. נתונים אמפירים של איגוד המזון האמריקני מוכיחים שההנחה בבסיס החלפה זו אינה מתקיימת, ומרבית הצרכנים ממשיכים לצרוך את המוצר במחירו הגבוה.
 
2. ככל שמחירו של מוצר בסל המוצרים עולה, אזי משקלו בסל המוצרים קטן והולך. ההיגיון מאחורי צמצום זה, הוא שהצרכן צפוי להקטין את הצריכה שלו במוצר שמחירו עולה ובסך לחסוך ולשמור על עלות סל סבירה. גם הנחה זו התבררה אמפירית כשגויה, כאשר מחירי הבתים, הוצאות הרפואה והדלק עלו בעשור האחרון, המשיך הצרכן האמריקני לצרוך מהם כמעט באותה רמה, כך שבפועל האינפלציה שחש היתה גבוהה מזו שדווחה.
 
3. דוגמא אחרונה מתייחסת לשיפור באיכות המוצרים. המחשבים הנמכרים כיום איכותיים מאלו שנמכרו לפני שנה, אולם מחירם זהה, אם לא יותר זול. אלא שכאשר מחשבים הסטטיסטיקאים ברשות האמריקנית BLS את מדד המחירים לצרכן, הם מורידים במודלים את מחיר המחשב, ובכך כאילו מנטרלים את השיפור שחל באיכות המחשב. הצרכן רואה בחנות מחיר X בעוד במדד המחירים לצרכן מופיע מחיר Y שהוא נמוך יותר. כך גם לגבי מכוניות, מכשירים סלולריים ושאר מוצרי החשמל.
 
דוגמאות אלו מראות את העיוות הלוגי באופן שבו מחושב מדד המחירים לצרכן, ואת ההטיה המובנית שבו לטובת הורדת האינפלציה באופן טכני בלבד. לעיוות זה ישנן השלכות ריאליות דרמטיות:
 
1. נתוני הצמיחה הינם בעצם התוצר של המדינה כשהוא מנוכה אינפלציה. ככל שהאינפלציה נמוכה יותר, הצמיחה גבוהה יותר. מובן שנתון צמיחה גבוה טוב לפוליטיקאים, לאנשי האוצר והבנק המרכזי, ויכול לסייע בבחירתם המחודשת בבחירות הבאות.
2. חישובי הקצבאות, הפנסיות ומיני תשלומי העברה מן הממשלה לאזרחים מוצמדים למדד המחירים לצרכן. מובן שההטיה מטה של האינפלציה גורמת לצמצום הקיצבה לאזרחים ובכך פגיעה בכוח הקניה שלהם. יתרה מכך, האזרחים שחשופים בפועל לאינפלציה גבוהה, ואינם מקבלים פיצוי על כך בהסכמי השכר ותשלומי העברה, נאלץ להגדיל את ההלוואות שלו, דבר שיוצר את תרבות האוברדראפט והחובות.
 
 ככל הנראה שיטות סטטיסטיות אלו קיימות במדינות אחרות מלבד ארה"ב, לרבות ישראל, דבר שמעמיד בסימן שאלה את איכות המסר שעובר באמצעותם, וככל הנראה גורם גם לאיכות נמוכה של החלטות המתקבלות בעקבותיהם. בנוסף, הפגיעה באזרחים עקב שיטות אלו היא משמעותית, וגוררת הורדה משמעותית של איכות החיים בעשירונים הנמוכים.

1. על איכות נתוני הצמיחה של סין - השבוע התפרסם שהתמ"ג בסין צמח בקצב שנתי של 8.9% ברבעון השלישי, קצב גבוה ומפתיע לאור הירידה החדה ביצוא. פוסט מעניין של Michael Pettis בוחן באופן ביקורתי את הכדאיות הכלכלית של תוכנית התמריצים הממשלתית, לצד הצטברות המלאים של חומרי גלם ותוצ"ג ברחבי המדינה. ניכר שמתחת לפני השטח הכלכלה המקומית צומחת באופן לא מאוזן ולא יציב.

2. הבלוג כנגד גולדמן זאקס - בעקבות תוכניות החילוץ היקרות להחריד של הממשל, מהן הרוויח בית ההשקעות גולדמן זאקס מיליארדי דולרים, עלה מפלס הכעס בקרב הציבור כנגד האחרון ומדיניות רדיפת הרווחים והבונוסים הנהוגה בו. Mike Morgan לקח את הנושא צעד אחד קדימה, ואף הקים בלוג GoldmanSacks666.com בו הוא מציג קישורים לכל מאמר כנגד גולדמן זאקס וכן תיאוריות קונספירציה אפשריות לגבי שיטות הגדלת הרווחים שלו. גם תביעה של גולדמן בנושא לא הצליחה לגרום לסגירת הבלוג.

כשכל העולם עוקב כעת בדריכות אחר החזרה לצמיחה בתמ"ג, חשוב לזכור שהצמיחה לנפש היא היא החשובה באמת. השיפור שחש האזרח הקטן ברמת ובאיכות החיים שלו היא המדד לשיבה של הכלכלה לפסים של יציבות ושיפור.


מצורף Feature נחמד מאתר התשובות Snippets.com המציג את התמ"ג לנפש בכל מדינה ומדינה, וכן בכל הקבוצות הכלכליות החשובות.
ניתן לראות את ההבדל בין התמ"ג לנפש במדינות ה-BRIC (רק 8,675$ לנפש), אשר אמורות להיות קטר הצמיחה של הכלכלה העולמית, לעומת התמ"ג לנפש בכלכלות המפותחות של מדינות ה-G8 (מעל 33,900$).


דרך אגב, אנחנו בישראל במקום טוב בחלק העליון (28,200$).

השבוע פרסמה הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה את נתוני המשק לרבעון השני, כאשר מהם עולה שהמשק צמח ב-0.25% (1% בחישוב שנתי) לעומת הרבעון הקודם. הכותרות בעיתונים זעקו: "צמיחה!!!", "סוף המיתון", "נגמר המשבר"… ואכן בהתאם להגדרות המתמטיות היבשות, גם עליה מינורית שכזו נחשבת לצמיחה.


אלא, שיש לקחת נתונים שכאלה בערבון מוגבל מאוד…


ראשית, אמנם המשק התאושש קלות, אולם הצמיחה לנפש, שהיא היא המדד החשוב ביותר לצמיחה כלכלית במדינות בהן שיעור הילודה גבוה, נותרה שלילית (ירידה של למעלה מ-2% לנפש בחישוב שנתי). נתון זה מראה שהאזרח הפרטי עדיין חש התכווצות בכלכלה, וזאת עקב הירידה בשכר הריאלי והעלייה בשיעור האבטלה. האזרח מצידו מצמצם את הצריכה שלו, דבר שגורם להתכווצות נוספת בכלכלה, ומעקב את היציאה של המשק מן המשבר.


שנית, נבירה בנתונים של הלמ"ס מראה שהמגזר העסקי עדיין לא מאמין בצמיחה ובתיאוריית ההתאוששות. היבוא ממשיך לרדת, וגם היצוא שחזר לעלות, עשה זאת במינון נמוך. העסקים נמנעים מהשקעות קפיטליות, והרחבת הביקוש לעובדים, דבר שיוצר ואקום במשק. אל הואקום הנ"ל, נכנסה הממשלה באמצעות הגדלת הביקושים והרחבת הגירעון בצורה משמעותית, ובכך בעצם יצרה צמיחה מלאכותית. כל זמן שהעסקים לא יצטרפו לטרנד הצמיחה, הרי שהמשבר עדיין פה.


לבסוף, מסתבר שבמהלך תקופות המיתון הקודמות בארה"ב היו רבעונים של צמיחה חיובית. נתונים אלו, לא שינו את המגמה של התכווצות המשק וירידה בביקושים, אלא היוו תיקון זמני שנבע מפעילות הממשל והשלמת מלאים אצל חלק מן העסקים.


בנוסף מאמר במגאזין The Wall Street Journal עוסק באופן בו נקבע תום המיתון. בשונה מישראל, הגוף האחראי לקביעת סיום המיתון, בוחן נתונים נוספים מעבר לגידול בתמ"ג, בכדי לקבוע את תום המשבר. נתונים אלו כוללים את השינוי בהכנסה הפרטית, בתעסוקה, ביצור התעשייתי ובמכירות הסיטונאיות והקמעונאיות. נתונים אלו הראו חולשה משמעותית בתקופה הנדונה, ולכן יש להיזהר בהכרזות על תום המשבר.

"העשור האבוד" של יפן יכול להפוך בשנים הבאות ל"עשורים האבודים" במידה ולא יכול שינוי משמעותי בצמיחה הכלכלית במדינה. הצניחה הכלכלית שהחלה בתחילת שנות ה-90, נמשכה במיתון של 1998 וכעת מצויה בשיאו של המיתון הכבד של 2008, בו ספגה את ההתכווצות הכלכלית החדה ביותר מבין כל המדינות המפותחות (צניחת התמ"ג בקצב שנתי של 15%). בנוסף היבטיה החמורים של דיפלציה עמוקה ניכרים בכל נתוני המאקרו המתפרסמים מידי שבוע, וזאת למרות נסיונות הקלה מוניטרים ופיסקאלים משמעותיים.


לאחר הצניחה החדה בתוצר ברבעון הראשון, נראה שיפן מצויה בשלבים ראשונים של התייצבות בביקוש, וזאת עקב תהליך של בניית מלאים וביקושים מצד הממשלה. אלא שהמשך ההתייצבות תלויה בלבד ביכולת של יפן למצוא שווקים למוצריה. בעוד בארה"ב, הצריכה הפרטית מהווה כ-2/3 מן התמ"ג, הרי שיפן, בעלת האוכלוסיה המתבגרת, מבוססת בעיקר על יצוא מכונות ומכוניות, כאשר הצריכה הפרטית מהווה פחות מ-1/2 מן התוצר.


האפשרות של גידול ביצוא בנויה בשלב זה על הביקוש מסין, אשר הגיעה לכדי 20% מסך היצוא של יפן. אלא, שהביקוש הסיני הינו עדיין נגזרת של הביקוש האמריקני והאירופי, ואלו כידוע מצויים בשלב מתקדם של התכווצות והגדלת שיעור החיסכון. הביקוש המקומי ביפן ספג מכה קשה עקב הירידה בשכר והעליה בשיעור האבטלה, ולכן אינו צפוי להתחזק בתקופה הקרובה ולשמש בסיס להתאוששות כלכלית במדינה.


לאחר שנים של דפלציה (1999-2005) חזרה הדפלציה להכות במשק היפני. מחירי המוצרים יורדים באופן עקבי, בעיקר עקב העודף המשמעותי של יכולת היצור והציוד הקפיטלי הקיים, דבר שמעודד הורדות מחירים. הביקושים הפנימיים הנמוכים מחזקים את המגמה של מדדי מחירים שליליים. בשלב זה נראה שמגמה דיפלציונית זו תימשך ביפן זמן רב, ובעיקר כל עוד מחירי האנרגיה והסחורות ישארו בסביבות רמתם הנוכחית.


בניסיון להציל את הכלכלה, אישרה הממשלה באפריל השנה תוכנית תמריצים בסך 15 טריליון יין, דבר אשר צפוי להביא את שיעור החוב הממשלתי לכ-200% מן התוצר. שיעור חוב גבוה זה, העלה חששות רבים לגבי יכולתה של יפן לעמוד בחובותיה, ואף הביא להורדת דירוג ה-AAA של המדינה ב-מאי 2009. אלא שהממשלה מעדיפה שלא להעלות מיסים או לקצץ בפעילותה וזאת בכדי לא להחמיר עוד יותר את המצב הכלכלי, ולכן הבנק המרכזי של יפן נאלץ להמשיך ולרכוש אג"ח ממשלתי בכדי לממן את שיעור החוב התופח, ולהזרים כסף למשק המצוי בסחרור דפלציוני ממושך.


באוגוסט השנה צפויות להערך בחירות כלליות, כאשר המצב הכלכלי עומד במרכז הדיון הציבורי. בשלב זה נראה שהממשלה הנוכחית תשלם את מחיר הטיפול במשבר הכלכלי, וכך צפויה המפלגה הדמוקרטית לעלות לשלטון בקרוב. האיגודים המקצועיים תומכים במפלגה הדמוקרטית, אשר צפויה להנהיג רפורמות נוקשות בנושאי איכות הסביבה וכן בסיוע למשפחות נזקקות. בנוסף תנסה הממשלה החדשה לפעול להחלשת המטבע המקומי ובכך לשפר את המצב התחרותי של היצוא המקומי.


לסיכום, נראה שהמיתון החמור שבו מצויה יפן ימשך לכל אורך 2009, כאשר רק התאוששות גלובלית של הביקושים והמסחר יביאו להתאוששות של הכלכלה היפנית במהלך 2010.

הנשיא אובמה העלה לאחרונה את החשיבות של צמצום ההוצאה הפדרלית והביטוחית על שירותי רפואה. עלויות אלו האמירו בעשורים האחרונים בצורה ניכרת, עד שהגיעו לכ-13% מן התמ"ג בארה"ב. לטענת אובמה, הממשל מתכנן לשנות ולצמצם את מבנה העלויות באמצעות ביטוח רפואי ממשלתי, וכן הקמת צוות מיוחד ליעול המערכת.


אלא שבפוסט מתוך The Enterpriseblog עולה נקודה מעניינת בנושא. הכותב טוען שההוצאה על שירותים רפואיים לא עלתה בצורה חריגה בשנים האחרונות, והיא בקצב זהה לזה של העליה בהוצאות הטיפולים הוטרינריים לחיות המחמד שלנו (מצורף גרף). בשני המקרים ההוצאה עלתה בקצב מהיר מקצב הצמיחה בתמ"ג, ולכן משקלה בסך התוצר עלה.


עליה זו איננה נובעת מבעיות מבניות כאלו ואחרות, כי אם מכך שנוספה טכנולוגיה משפרת ומאריכת חיים. אלא שתוספת טכנולוגית זו איננה זולה, והיא זו שגרמה לעליה בהוצאות הרפואיות. עליה זו התאפשרה עד כה עקב העליה היציבה בשכר. כעת משאנו ניצבים לפני מגמה של ירידות שכר, ביחוד במדינות מוכות מיתון, נראה שהוצאות הרפואה קשות לעיכול.


בנוסף, ככל שהתפתחה הטכנולוגיה לבני אדם, זלג חלק משמעותי ממנה גם לטיפול בחיות. אמנם הטיפול בחיות זול יותר מבני אדם, בעיקר בגלל שאנו מוכנים לשלם הרבה יותר על טיפול בעצמנו ובקרובינו על פני חיות המחמד, אולם אנו עדיין מוכנים לשלם יותר ויותר, בקצב דומה לזה של עלויות הטיפול בבני אדם.

בחודשים האחרונים מתהווה ההכרה שחוסר רגולציה מספקת גרמה להתפתחות בועות הנדל"ן והנגזרים במערכת הפיננסית האמריקנית. ה'פד' והממשל, לצד עמיתיהם ברחבי העולם מוציאים תקנות וחוקים חדשים, אשר אמורים לשפר את הפיקוח של המערכת הציבורית על המערכת הפיננסית, ובכך למנוע את המשבר הגדול הבא.


אלא, שהנתונים בנושא הרגולציה, אינם תומכים בתובנה שלעיל. מצורף גרף מעבודתו של Clyde Wayne Crews, אשר מראה את הגידול במספר הדפים של תקנות וחוקים שפרסם ה'פד' לאורך 6 העשורים האחרונים.


ניתן לראות את העליה הדרמטית בעשורים האחרונים של מספר הדפים והתקנות שהופיק ה'פד' למערכת הפיננסית, דבר שסותר את הנחת היסוד לגבי המחסור ברגולציה.


בנוסף, מעריך המחבר שעלות הציות לתקנות אלו מסתכמת בלמעלה מטריליון דולר בשנה, המהווים כ-8% מן התמ"ג של ארה"ב ב-2008, והרבה מעל התמ"ג של מדינות אחרות.

Clyde Wayne Crews