מצורף מאמר מצוין (קצת ארוך) של Prof. Simon Johnson, לשעבר הכלכלן הראשי בקרן המטבע הבינלאומית (IMF), במגזין the Atlantic:
http://www.theatlantic.com/doc/200905/imf-advice
במהלך עבודתו בקרן המטבע, טיפל פרופ' ג'ונסון במספר משברים כלכליים במדינות מתפתחות. לטענתו, למרות השוני בין המשברים במדינות השונות, הרי שקיים הרבה מן המשותף: בכל המדינות התקיימו אליטות (עיין ערך אוליגרכים, טייקונים…), אשר השתלטו על השלטון במדינה ובנו אימפריות כלכליות המבוססות על רמת חוב וסיכון גבוהה. במדינות עולם שלישי, האליטות שלטו באמצעות כוח הזרוע וצבאות פרטיים, ואילו במדינות מתפתחות השתלטו האליטות באמצעות כסף - תרומות פוליטיות ושוחד.
עם התדרדרות הכלכלה עקב רמת החוב הגבוהה, עמדו האליטות על סף התמוטטות. המערכת הבנקאית, אשר הלוותה להם את מרבית הכספים קרסה עימם. אמון המשקיעים החיצוניים התנדף יחד עם יתרות המט"ח של המדינה, אשר ניסתה לקחת על עצמה את חובות האליטות, ולבסוף נאלצה לפנות לקרן המטבע בבקשת סיוע.
בכל תוכניות הסיוע של ה-IMF, היה ברור שהצלחת הסיוע תלויה ביכולתם הפוליטית של ראש הממשלה ושר האוצר לתת לחלק מן האליטות ליפול. האליטות ילחמו בכל האמצעים שלרשותן בכדי להמשיך את הסיוע של המדינה לעסקיהם הקורסים, אולם רק פעולה החלטית וברורה של השלטונות כנגד המשך הזרמת ההון לאליטות תאפשר יציאה מהירה וברורה מן המשבר. (מעניינת מאוד ההקבלה בכל האמור לגבי ישראל כיום).
לטענת פרופ' ג'ונסון, גם ארה"ב נפלה קורבן להשתלטות האליטות. לטענתו, המערכת הפיננסית היא היא האליטה החדשה, אשר השתלטה ב-3 העשורים האחרונים על וושינגטון. להבדיל מן המדינות המתפתחות, המערכת הפיננסית השיגה את כוחה הפוליטי ב-2 דרכים: בתחילה, נוצרה תרבות של נדידת בכירים מן המערכת הפיננסית לפוליטית. דוגמא לכך: פולסון שהיה מנכ"ל גולדמן זאקס מונה לתפקיד שר האוצר בממשלת בוש האחרונה, ואילו גרינספאן, יו"ר ה'פד' הקודם מונה ליועץ לקרן האג"ח הגדולה בעולם – פימקו. באמצעות חילופים אלו, הצליחה המערכת הפיננסית להטמיע את התפיסה ש"מה שטוב לוול סטריט – טוב לאמריקה". סולם הערכים הכלכלי-פוליטי הותאם לזה על הבנקאים המובילים, ובהתאם לכך הוסרו המגבלות והפיקוח על מידת הסיכונים שהאחרונים לקחו על עצמם לאורך התקופה האחרונה.
ההתדרדרות הכלכלית ב-2007, חשפה את רמת הסיכון העצומה שלקחה האליטה השלטת בארה"ב. הבנקים, בתי ההשקעות וקרנות הגידור הענקיים קרסו תחת רמת המינוף העצומה שלקחו, והם נאלצו לפנות לשלטונות בכדי שאלו יצילו אותם. גם הפעם, מערכת הערכים של הבנקאים מצליחה להציל אותם, כשהטיעון שהם "גדולים מידי בכדי ליפול" מהלך אימים על הפוליטיקאים. באופן מוזר, ככל שמצבם מורע, כוח המיקוח של הבנקאים גדל, והם "תופרים" שוב ושוב בחדרי חדרים עסקאות הצלה על חשבון משלם המיסים.
בשונה מייתר המשברים הקודמים, לארה"ב אין את המנוף של מחנק מטבע זר שיחייב אותה לקבל החלטות קשות. בעוד שבמדינות אחרות שקרסו באותה דרך, משבר האמון מול המשקיעים הזרים והחוסר במטבע זר הביא את המדינה אל סף תהום כלכלית, הרי שלארה"ב יש את הפריבילגיה להשתמש בכספה שלה כמטבע זר, ואף להדפיס ממנו כרצונה. עובדה זו, לצד חוסר הרצון של הבנקים הגדולים לחשוף את מידת ההפסדים האמיתית שלהם מהשקעות כושלות, גורמת לארה"ב להימנע מן ההלאמה הנדרשת של המערכת הבנקאית. האוצר וה'פד' ממשיכים לנסות ולפתור את הבעיות המתפתחות, כל אחת בנפרד, במקום לפרק את המוסדות הפיננסיים הגדולים מידי והבעייתיים ובכך ל"נקות את האורוות" ולהשיב את אמון המשקיעים. ככל שימשיכו לעשות כך, ימשך משבר האמון העולמי, תוך שהוא יוצר ספירלת מוות הרסנית של הקטנת השקעות עקב חוסר אמון, ירידת ערך נכסים, הגדלת ההפסדים של הבנקים וחוזר חלילה.
לסיכום פרופ' ג'ונסון גורס, שהאליטות הנוכחיות לא ישחררו את אחיזתן מוושינגטון וממשל אובמה, ולכן המשבר ילך ויעמיק. לטענתו הפיתרון יגיע דווקא מגורם לחץ חיצוני כגון פשיטת רגל של המערכת הפיננסית במזרח-אירופה, דבר שיוביל להתמוטטות הבנקים והאיחוד האירופי. ייווצר לחץ כלכלי עצום על המערכת הפיננסית בארה"ב, הרבה מעבר לאלו הנמדדים כיום ב-Stress Tests של האוצר האמריקני, ויחייב פשיטות רגל של הבנקים הגדולים. רק פירוקם של המוסדות הפיננסים הגדולים מידי, הטלת מגבלות על שכר הבנקאים ופיקוח על רמת הסיכון שבאפשרות האחרונים לקחת, תיצור הפיכה שקטה, ותביא ליציאה של ארה"ב לעתיד כלכלי חדש.
–
כל האמור לעיל מהווה את דעתי האישית בלבד אשר עשויה להתברר כשגויה ואין בדברי משום המלצה כלשהי. כל העושה שימוש בדעתי זו עושה זאת על אחריותו בלבד. כל המבקש להשקיע מומלץ שיקבל ייעוץ השקעות אישי המותאם לפרופיל הסיכון שלו.
