כלכלוג

למרות הרגיעה בשבועיים האחרונים בשווקים, נראה שהדברים אינם כתמול שלשום, ובוודאי טרם חזרו לרמתם טרום המשבר. יתרה מכך, מספר אינדיקטורים כלכליים מעידים שמשהו רוחש מתחת לפני השטח…

ה'פד' של St. Louis מפרסם מדד 'לחץ' אשר משקלל כ-20 פרמטרים פיננסיים שונים הבוחנים את מצב השווקים בכל רגע נתון. שקלול הפרמטרים קובע ערך מספרי המעיד על רמת ה'לחץ' בשוווקים הפיננסים, ומהווה אינדיקטור מוביל בפני עצמו לכיוון שוק המניות והכלכלה.

להלן חלק מן הפרמטרים:
- תשואת אג"ח ממשלת ארה"ב לשנתיים, 10 שנים ו-30 שנה
- תשואת אג"ח קונצרני מדורג
- מרווח התשואה בין אג"ח ל-10 שנים והתשואה על שטרי חוב ל-3 חודשים של הממשל
- Ted Spread
- תשואת אג"ח מדינה בשווקים מתעוררים
- מדד ה-VIX על שוק המניות
- ציפיות האינפלציה בארה"ב

כפי שניתן לראות, המדד משקלל פרמטרים מוכרים וידועים לכלל המשקיעים. עפ"י הגרף שלעיל נראה שמשהו החל להתבשל בתקופה האחרונה, והוא טרם הסתיים.

מעניין לציין, שבעוד שה-TED SPREAD (הפער בין ריבית בין-בנקאית להלוואות דולריות והריבית של שטרי חוב קצרים של הממשל), אחריו עוקבים הרבה משקיעים בכדי לזהות שינוי כיוון בשווקים הפיננסיים, חזר במהלך 2009 לרמתו טרום המשבר, הרי שמדד ה'לחץ' לא חזר לתחתית. מבחינת מדד ה'לחץ' המשבר הנוכחי לא הסתיים, וכעת החל שלב חדש באבולוציה שלו…

מצורף פוסט של מאזור התגובות של המגאזין The Economist.

הפוסט נכתב בעקבות הצגת התקציב לשנת 2011 ע"י הנשיא אובמה, ויותר מכל מעיד על התסכול של האוכלוסיה מחוסר התוחלת של מעשי הממשל. כאמור, התקציב הפדרלי מניח גידול נוסף בגירעון של 2 טריליון דולר עד שנת 2019, בעקבות תוכניות החילוץ והתמריצים השונות. בנוסף, חלק משמעותי מן הגידול בגירעון נובע מטעויות בהנחות היסוד של כלכלני הממשל בדבר גביית המיסים, אשר ככל הנראה צונחת מחודש לחודש.

הכותב מתלונן על כך שלמרות הגידול המטורף בחובות המדינה, לא ניתן להצביע על שום הישג בפעילות הממשל לטובת הכלכלה. האבטלה איננה יורדת, מחירי הבתים ממשיכים לרדת, שיעור העיקולים ממשיך לעלות ומצב האזרחים רק מורע יותר ויותר.

הפוסט האמור, מצטרף למגמת הירידה בתמיכה בנשיא, ובחוסר האמון בפעולות הממשל וה'פד'. מגמה זו צפויה להעמיק ככל שהכלכלה הריאלית תציג ביצועים גרועים מן הציפיות, אשר כיום נמצאות ברמת שיא.

Barry Ritholtz הציג היום אינדיקטור חדש ומעניין למצב הכלכלה האמריקנית.

האינדיקטור מוצג ע"י הבנק המרכזי של איזור שיקגו, וקרוי Chicago Fed's National Activity Index, ובקיצור CFNAI. האינדקס משקלל רשימה של 85 פרמטרים כלכליים מרחבי ארה"ב, ובכך מציג תמונה מהימנה של מצב הכלכלה הגדולה בעולם. מצורף גרף של האינדיקטור מאז שנת 1967, וכן ממוצע נע של 3 החודשים האחרונים שלו.

כאמור, קריאה חיובית של האינדקס מציגה צמיחה מעל הממוצע, בעוד קריאה שלילית מציגה צמיחה מתחת לממוצע. בנוסף, קריאה מתחת למינוס 0.7 מעידה שהמשק האמריקני נכנס למיתון, בעוד ששתי קריאות מעל פלוס 0.7 מעידות על לחצים אינפלציוניים.

על פי הגרף המצורף, ניתן לראות שמאז חודש ספטמבר האינדקס נע בטווח מינוס 0.5 עד מינוס 0.8, דבר שמעיד שהכלכלה האמריקנית עדיין לא החלימה מן המשבר. נתון זה הינו חשוב, בייחוד על רקע נתון התמ"ג המדהים שפורסם היום, ממנו עלה שהתמ"ג בארה"ב צמח ב-5.7% ברבעון הרביעי (בקצב שנתי). מעניין יהיה לעקוב אחר האינדקס הנ"ל ככל ששנת 2010תתפתח…

היום פרסם ג'י.פי. מורגן, ענק הבנקאות, את דוחותיו לרבעון הרביעי של 2009. הבנק דיווח על זינוק של פי 4 ויותר ברווחיו הרבעוניים אל מעל 3.3 מיליארד דולר. בעקבות התוצאות צפוי הבנק לחלק לעובדיו בונוס שנתי בסכום שיא שעובר את הבונוסים של שנת 2007.

אלא שכאמור, אין צורך להתפעל מן המספרים הללו. הרווחים והבונוסים הם תוצאה של פעילות הממשל וה'פד' להצלת הבנקים על חשבון המערכת הבנקאית:
מחד, ה'פד' הוריד את הריבית ל-0%, תוך שהוא מלווה כסף לכל דורש. כך יכלו הבנקים הגדולים ללוות ללא הגבלה בריבית אפסית, לרכוש אג"ח של ממשלת ארה"ב ב-3% ריבית ובסיכון מזערי.
מאידך, הממשל העביר בחקיקה אישור לחשבונאות יצירתית, אשר מאפשרת למנהלי הבנקים לשערך את נכסיהם על פי רצונם (פחות או יותר) ולא לפי שווי השוק. כך יכלו הבנקים לדחות את ההכרה בהפסדים ומחיקות של מיליארדי דולרים ממאזניהם.

תוכנית זו של הממשל וה'פד' הינה בהתאם למודל היפני, בו בנקי זומבי נתמכו לאורך שנים, ובניגוד למודל השוודי, בו נאלצו הבנקים להכיר מיידית בכל הפסדיהם, למחוק מיליארדים ולגרום להפסדי ענק למחזיקי האג"ח ובעלי המניות. בשיטה היפנית המשבר נמשך שנים ארוכות, בעוד בשיטה השוודית, המערכת הבנקאית החדשה חזרה לתפקד במהירות יחסית.

נקודה מעניינת הינה רמת השיא של הבונוסים בבנקים הללו. למרות שמניות הבנקים לא חזרו לשיאן מ-2007, המרוויחים הגדולים הינם בנקאי ההשקעות והסוחרים השונים שגוזרים קופון ענק על חשבון בעלי המניות. חשוב להבין שרמת הבונוסים מעידה על האופטימיות הרבה של המנהלים בבנקים, אשר בטוחים שגם בשנים הבאות יוכלו לשחזר את השנה הנוכחית, ולכן נאלצים לשלם סכומים שכאלה כהוצאות שכר. מעניין יהיה לראות את רמות הבונוסים כשכולם יתעוררו מן האופוריה הנוכחית…

בידיעה מן השעות האחרונות התברר שההנפקה היומית בסך 42 מיליארד דולר של אג"ח ממשלת ארה"ב עברה ללא בעיות ונספגה בשוק בלא עליה בתשואה.

ידיעות דומות התקבלו במהלך כל השנה בהן גייס הממשל למעלה מ-1.8 טריליון דולר, בכדי לממן את הגירעון התופח שלו, וזאת מבלי עליה כלשהי בתשואת האג"ח. נשאלת השאלה, מי באמת הלווה כל כך הרבה כסף לממשלת ארה"ב?

מאמר מרתק בנושא מנסה למצוא את בעלי ההון שהלוו את הכסף הגדול הזה לממשל, ולא מצליח.
על פי המידע הרשמי, משקיעים זרים, כלומר סין, יפאן ומדינות ערב קנו בכ-700 מיליארד דולר אג"ח של הממשל - גידול משמעותי משנת 2008. עוד כ-286 מיליארד נרכשו ע"י ה'פד' עצמו, כחלק מתוכנית ה-QE שלו להורדת שיעור הריבית להלוואות. לבסוף נותרו עוד כמעט 600 מיליארד דולר, אשר לא ברור מי הרוכש, מאילו מקורות בא הכסף, ולמה בכלל לעשות זאת?

הכותבים, מבית ההשקעות Sprott קובעים שהתנהלות הממשל הינה בפירוש הונאת פונזי, וסופה לקרוס, כמו כל הונאה דומה.

לפני למעלה משבוע נתבשרו שהצרכן האמריקני ממשיך במגמת צמצום האשראי זה החודש ה-8 ברציפות (הרצף הארוך ביותר מאז 1943). סך אשראי הצרכנים ירד בחודש ספטמבר במעל 14 מיליארד דולר לכ-2.45 טריליון דולר.

מצורף גרף המציג את אשראי התנודה השנתית באשראי הצרכנים באופן אבסולוטי וכאחוז מן התמ"ג של ארה"ב. ניתן לראות, שזו הפעם הראשונה מאז 1959 שהצרכן מקטין את רמת המינוף שלו. מאידך, יש לבחון האם כל הסקטורים אכן במגמת הקטנת מינוף, וכיצד הדבר משפיע על הכלכלה.

המדד שבוחן את השינוי ברמת המינוף הינו היחס בין סך החוב לתוצר הנומינאלי. עפ"י נתוני הרבעון הרביעי של הסקטור הפרטי (לרבות מוסדות פיננסים) עמד היחס על 292%, וזאת לעומת 287% בעת שהחל המשבר הנוכחי. לגבי משקי הבית, היחס עלה מ-95.9% בתחילת המשבר ל-96.8% בסוף הרבעון השני. לכאורה קיימת סתירה בין תוצאות המדד לבין הנתון שלעיל בדבר צמצום אשראי הצרכנים מתחילת השנה. אלא שיש לזכור, שהתמ"ג האמריקני הצטמק במהלך התקופה, דבר שבפועל גרם לעליה ביחס בין חוב לתוצר, ובכך לעלייה ברמת המינוף.

לכאורה נשאלת השאלה: האם הקטנת המינוף לא התרחשה עקב הירידה בתוצר, או שמא, הקטנת המינוף היא זו שגרמה לירידה בתוצר?
במובן מסויים קיים כאן פארדוקס. כאשר כולם מנסים באותו הזמן לחסוך ולהקטין מינוף ע"י מכירת נכסים והחזרת הלוואות, מחירי הנכסים יורד בקצב מהיר משיעור החיסכון, דבר שגורם לירידה בתוצר ועלייה של המינוף. וכמובן, הדבר גם פועל הפוך. הגדלת המינוף גורמת להתנפחות מחירי הנכסים, וכך שיעור המינוף של כל המשתתפים בפעילות הכלכלית קטן. זוהי כמובן אחת המטרות של התוכניות הכלכליות והמוניטריות שמפעילים האוצר וה'פד' האמריקנים, מתוך מטרה להחזיר את ערך הנכסים ל"שווים ההוגן" ואולי אף למחירם לפני פרוץ המשבר.

אלא שכמובן, אין בפועל כל פראדוקס בכל הקשור בחיסכון. חיסכון הוא דבר חיובי לכלכלה בכל מצב, וכל ניסיון של הממשל או בנקים מרכזיים ליצור תמריצים מלאכותיים לצריכה ובזבוז סופם להכשל, וכמובן במחיר כפול לכלכלה ולאזרחים. הסיבה שישנו לכאורה פראדוקס נובעת מכל, שהכלכלה העולמית בכלל, וזו האמריקנית בפרט מבוססת על חוב וחוב. טריליונים של דולרים, אשר נלקחו כחוב כנגד מחירי נכסים שמחירם האמיר עם השנים עקב כמות החוב הגבוהה. העליה ברצון של האמריקנים לחסוך צפויה למוטט את כל הנכסים, אשר בנויים על חובות רעים, ספקולטיביים והונאות פונזי למיניהן. ירידה זו במחירי הנכסים מבוססי החוב צפויה כמובן לפגוע בנתוני התמ"ג והצמיחה, אולם אין בהם אלא הכרה בכך שהחוב הינו "רע" מלכתחילה, כך שהירידה בתמ"ג הינה טכנית במהותה. כמובן, שגם הכלכלה הריאלית צפויה להפגע במהלך זה, כיוון שעסקים רבים מבוססים כיום על אשראי "רע", ולכן עסקים אלו ועובדיהם צפויים לאבד את חיוניותם הכלכלית במהלך זה של מעבר מתרבות צרכנית ממונפת לתרבות חסכנית שמרנית.

אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים…

מצורף גרף תשואת אג"ח ארה"ב ל-30 שנה מאז שנה 1981. ניתן לראות בקלות את המגמה העיקבית של ירידת התשואות מ-14% ל-4.5%, ואף פחות. קצב הירידה הוא של כ-0.5% מידי שנתיים.

הורדה עקבית זו של הריבית היא האחראית העיקרית ל-בום הכלכלי של העשורים האחרונים. הצרכן האמריקני, ודומיו ברחבי העולם, למדו שנים על גבי שנים, כמו הכלבים של פבלוב, לצפות להורדת הריבית מידי תקופה, ובכך לשמר את מגמת העליה במחירי הנכסים (נדל"ן, אג"ח ומניות). כל הורדת ריבית שכזו, תורגמה להגדלת סך האשראי של הצרכנים וזו כמובן הביאה ל"צמיחה" הרצויה כל-כך. אם הצרכן יכול לשלם 10% ריבית על 100,000 דולר, הוא בוודאי יכול לשלם 5% ריבית על 200,000 דולר…אותם 100,000 נוספים תורגמו בהמשך לצריכה ו"צמיחה"…

בכך נוצרה מעין הונאת פונזי גדולה, שבה המשך הצמיחה הכלכלית תלויה יותר ויותר בהתרחבות האשראי. ה'פד' העניק לציבור במשך 3 עשורים דיאטת ריבית מופחתת, אשר הביאה להגדלת בסיס האשראי באופן עקבי וקבוע, מבלי צורך להחזיר את הקרן בשום שלב. בכל נקודת זמן, עדיף היה לקחת אשראי נוסף, ו"לגלגל" את החוב הלאה, מאשר להחזיר את הקרן ולהתמודד עם התכווצות איכות החיים. וכאשר הצרכן כבר כורע תחת נטל החובות, נכנסה הממשלה במקומו, ובשם הצרכן ממשיכה להגדיל את חובו למספרים אסטרונומיים.

אלא, שכמו בכל הונאת פונזי, מגיע שלב שלא ניתן לעמוד אפילו בתשלומי הריבית. לפבלוב (ה'פד') כבר נגמר האוכל, כאשר הוריד את שיעור הריבית ל-0%, ומגיע שלב ההתפכחות. הצרכן מכור להורדות ריבית, ולבנק המרכזי אין חלופה אחרת…

המאמר מתוך האתר של Trendinginvestor Capital Management.

בשבועיים האחרונים התבטא בן ברננקי, יו"ר ה'פד', בדבר סיום המיתון והיציאה לדרך חדשה של התאוששות כלכלית. גם אתמול, לאחר ישיבת מועצת הנגידים של ה'פד' נתבשרנו שהכלכלה מתחזקת והמערכת הפיננסית חוזרת לאיתנה. מעניין…

מאידך, ה'פד' הודיע שיותיר את הריבית ברמתה האפסית עוד זמן רב, וכן שימשיך לרכוש נכסים מגובי משכנתאות בלמעלה מטריליון דולר, כפי שהתחייב בעבר. נשמע כאילו ישנה סתירה בין הדברים, לא? מחד, הכלכלית חוזרת לאיתנה, ואפילו מדברים על התאוששות בצורת V, ומאידך הריבית נשארת ברמתה הנמוכה מעולם, וה'פד' ממשיך לתמוך קבל עם ועולם בבנקים הגדולים.

כנראה שהאמת פשוטה ממה שנדמה. התוצר התכווץ בכמעט 5% במהלך 4 הרבעונים האחרונים, האבטלה הרשמית כמעט 10%, ואפילו הריבית האפסית של ברננקי הינה בעצם ריבית ריאלית משמעותית. אמנם בחודשים הקרובים נקבל נתוני צמיחה חיוביים, אולם אלו בעיקר עקב הוצאות הממשלה והשלמת מלאים שהתרוקנו בצורה חדה בשנתיים האחרונות. אלא שהצרכן האמריקני, המהווה 70% מן הכלכלה עדיין מקטין את הוצאותיו מתוך מטרה להחזיר את חובותיו העצומים, והוא לא רוצה או יכול (אבטלה, זוכרים??) לחזור למסע הרכישות המטרף שאפיין אותו בעשור האחרון.

אז…כש"אנשים בחליפות" מספרים לכם משהו, חשוב לעקוב אחר מעשיהם ולראות האם קיים מתאם…

מצורף גרף מן הבלוג The Big Picture המציג את התפתחות פשיטות הרגל של בנקים בארה"ב מתחילת 2008.


מספר תובנות בנושא:

1. עד כה נסגרו 64 בנקים ב-2009 לעומת 25 בנקים בכל 2008. במידה וקצב סגירות הבנקים ימשך בהתאם למגמה הקיימת, מדובר על סגירה של כ-120 בנקים בכל 2009.
2. מתוך 64 הבנקים שנסגרו ב-2009, 36 מתוכם מרוכזים ב-3 מדינות: ג'ורג'יה (16), אילינוי (12) וקליפורניה (8). אלא שהבנקים בקליפורניה הם הגדולים שבחבורה, עם נכסים של מעל 1 מיליארד דולר לבנק.
3. כמות הבנקים שנסגרו אכן נראית גבוהה, אולם ה'פד' לא פירסם נתונים השוואתיים לגבי שיעור פשיטות הרגל של בנקים בתקופת המשבר הגדול (1930) או בתקופת משבר החסכונות וההלוואות (1994), ולכן לא ניתן לקבוע אם המצב חמור יותר מאשר בעבר.
4. למרות שישנם מספר בנקים עם נכסים מעל מיליארד דולר, הבנקים הגדולים מכולם (ווקוביה, סיטי, וכו'..) טופלו באופן אישי ע"י הממשל וה'פד', ואף "נתפרו" תוכניות הצלה ספציפיות עבורם, כאשר משלם המיסים מממן את ההפסדים שנוצרו. עובדה זו, מנעה את הצטרפותם לגרף המצורף, וכמובן מנעה זעזוע עמוק יותר במערכת הפיננסית האמריקנית והעולמית.

1. מפי האתון - המאמר המדובר של הנגיד האמריקני בן ברננקי ב-The Wall Street Journal לגבי אסטרטגיית היציאה של ה'פד' עם תום המשבר הנוכחי ולפני התפרצות האינפלציה.
2. על היחס בין חוב לצמיחה - פוסט מעניין בבלוג Sudden Debt המסביר את הצמיחה המוגברת בעשורים האחרונים באמצעות הגידול בשיעור החוב שהאוכלוסיה לקחה על עצמה.