כלכלוג

1. 
2. רצח עם של נשים - באיזורים רבים בעולם הנשים הינן חסרות זכויות ומעמד בחברה. מסתבר שדבר זה גורם לירידה משמעותית בחלקן באוכלוסיה, עד שכיום חסרות כ-100 מיליון נשים בעולם (יותר מכל הגברים שנהרגו בכל המלחמות במהלך המאה ה-20). מאמר חשוב בנושא  מסביר את התפתחות התהליך במדינות הנחשלות וההשלכות שלו לעתיד.
3. העשירים כבר לא נעשים עשירים יותר - לאחר 3 עשורים בהם פער ההכנסות בין העשירון והאלפיון העליון לשאר העשירונים הלך והתרחב, מתרבים הסימנים שהמגמה נעצרה. לאחר שחשבנו שזה טבעו של עולם, נראה שמשהו קרה בתקופה האחרונה גם בתחום זה.

לפני כשבוע פרסם המגאזין Economist מאמר The Greater of Two Evils. המאמר דן בדבר חוסר הוודאות הקיימת כיום לגבי הכיוון אליו צועדים השווקים בטווח הקרוב: האם אנו צפויים להמשך ההתדרדרות דפלציונית, תוך עליה באבטלה וירידת מחירי מוצרים ונכסים כפי שקרה ביפאן בעשור האחרון, או לחילופין אנו לקראת סחרור אינפלציוני שבו מחירי כל המוצרים, השירותים והסחורות יתפרצו מעלה תוך שחיקת כוח הקניה של הכסף כפי שקרה בזימבבואה? המאמר אף מזכיר את פול קרוגמן ואלן מלצר, אשר אך לפני כחודש פרסמו באותו היום מאמרים ב-The New York Times עם תחזיות הפוכות בנושא זה.


נשאלת השאלה: מה עדיף יותר מבין שתי רעות חולות אלו? אינפלציה או דפלציה?


למרות שהשאלה נראית פשוטה לכאורה, ההשלכות של כל אחת מן התופעות הכלכליות הללו הינן רבות, ולכן יש לבחון את התשובה בזויות ראיה שונות:


מבחינת אוצר המדינה – אינפלציה


בתקופת דפלציה, מחירי הנכסים הפיננסים ואחרים יורד, שיעור פשיטות הרגל עולה והפסדי החברות גדלים. דבר זה מביא לירידה בתקבולי המדינה ממסים ולגירעונות גדלים.


בתקופת אינפלציה, מחירי הנכסים עולים בצורה נומינלית, דבר שמגדיל את הכנסות המדינה ממיסים. בנוסף, המדינה שוחקת את שכר העובדים (מבחינה ריאלית), ובכך מרוויחה גם את "מס האינפלציה".


מבחינת שוק התעסוקה – אינפלציה


בתקופת דפלציה, הביקושים מצד הצרכנים נמוכים, דבר שגורם לנפילה ביצור התעשייתי, פיטורי עובדים והורדות שכר, ובכך מקטין בשנית את הביקושים. תופעה זו קרויה "ספירלת המוות הדפלציונית".


בתקופת אינפלציה, הביקושים מצד הצרכנים חזקים ועולים, דבר שגורם להגדלת יכולת היצור וביקוש מוגבר לעובדים. כוח המיקוח והשכר של העובדים עולה, דבר שמצידו מחזק עוד יותר את הביקושים.


מבחינה כלכלית/מוסרית – דפלציה


בתקופת דפלציה, מחירי המוצרים והשירותים יורדים וערך הכסף עולה. דבר זה מעודד את הצרכנים לחסוך, ומעניש את אלו שלוו כסף וכעת נאלצים לשלם יותר מבחינה ריאלית.


אינפלציה מעודדת אנשים ללוות (במידה ואין הצמדה), דבר שמעודד צריכה ולקיחת סיכונים גבוהים, תוך מחשבה שערך הכסף שיוחזר למלווה ישחק באינפלציה.


מבחינת האזרח – אדיש??


בתקופת דפלציה, ערך הנכסים שבידי האזרחים יורד, אולם כוח הקניה של הכסף שלהם עולה. הביטחון התעסוקתי נפגע ועימו השכר.


בתקופת אינפלציה, חלק מן הנכסים שומר על ערכו הריאלי, אולם השכר ושאר הנכסים נשחקים מבחינה ריאלית.


בנקים המרכזיים – אינפלציה


בתקופות של דפלציה, האפקטיביות של המדיניות המוניטארית היא מוגבלת, משום שלא ניתן להוריד את הריבית אל מתחת ל-0%. בנוסף ההשלכות החברתיות של שוק התעסוקה בתקופה דפלציונית הינן חמורות ומאיימות.


לאור האמור, בחרו ברננקי ועמיתיו ביפאן, בריטניה, שוויץ וישראל להוריד את הריבית קרוב מאוד ל-0%, להזרים נזילות רבה למערכת הפיננסית ולהגדיל בצורה דרמטית את מאזני הבנקים המרכזיים באמצעות רכישת אג"ח מדינה ונכסים אחרים. הם מקווים שכאשר ישובו המשקים במדינות לאיתנם, יוכלו הנגידים להתמודד עם השלכות מעשיהם, להעלות ריבית ולספוג את עודפי הנזילות מבלי לסבול מהתפרצות אינפלציונית משמעותית.

בחודשים האחרונים אנו עדים להצפה של חינמונים ברחבי ישראל. כל עובר אורח בתחנות הרכבת הראשיות, בבתי החולים ובמרכזים המסחריים זוכה לקבל את חבילת הדפים הזו, ולעיתים אף שני עיתונים או יותר, אשר למרבה הפליאה הופכת עבה מיום יום (בפרסומות כמובן). לאחר שבמשך שנים ארוכות הרגילו אותנו לשלם עבור העיתון היומי שלנו, האפשרות לקבל את המוצר בחינם, גם אם אינו זהה באיכותו, הביאה להיענות גבוהה בקרב הישראלים, ולעליה דרמטית במספר קוראי העיתונים. עליה זו הביאה מצידה להצטרפות של חינמונים חדשים, אשר מתחרים על 20 הדקות שמקציב להם הקורא המצוי.


אלא שמסתבר שבעולם המצב כיום שונה מזה שבארץ. מאז שהופץ החינמון הראשון בשנת 1995 בשטוקהולם – METRO, גדלה והתרבתה תפוצתם בכל העולם. כיום מופצים למעלה מ-40 מיליון עותקים מידי יום מהם שני שליש באירופה. במדינות רבות תפוצת החינמונים עברה אף את זו של העיתונים בתשלום.


גם מפרסמים מעדיפים כיום לפרסם בחינמונים, כיוון שהקוראים הפוטנציאלים, הינם על פי רוב אנשים שעדיין עובדים, שככל הנראה הכנסתם הפנויה גבוהה מזו שלפני שנה. למרות זאת, אנליסטים מסבירים שרק העיתון המוביל או שניים בכל אזור מצליחים לשמור על רווחיות: המפרסמים נוהגים לרכז את ההשקעה שלהם בעיתון אחד, בדרך כלל המוביל באזור היעד. כל שאר העיתונים נאלצים להלחם על הפירורים שנותרים.


בנוסף, מאז שפרץ המשבר הנוכחי ותקציבי הפרסום של החברות קוצצו, עברו הרבה מן החינמונים להפסד. המלחמה על עוגת הפרסום המצומקת, הביאה את חלקם להוריד את מחירי הפרסום בעשרות אחוזים, ובכך גרמה להפסדים כבדים לכל השחקנים בתעשייה.


כדוגמא למלחמה קיצונית בשוק עיתונים דומה לישראל ניתן לראות את דנמרק בשנים 2008-2006. בשנים אלו, החלו פועלים מספר חינמונים במקביל, כאשר אחד מהם אף החל לחלק את העיתונים בתיבות הדואר של הקוראים. שאר החינמונים נאלצו ללכת בעקבותיו, ואילו העיתונים בתשלום נאלצו לחתוך מחירים בצורה חדה בכדי לשמור על קוראיהם הנאמנים. הוצאות כבדות אלו, לצד התפתחות המשבר הכלכלי, הביאו רבים מהם לפשיטת רגל, ואילו הנותרים עדיין מלקקים את פצעיהם.


לאחרונה החלו חלק מן החינמונים לתחזק גם אתר אינטרנט חדשותי, גם אם בהפסד, וזאת לשם חיזוק המותג בתקופת המיתון והמשך אספקת השירות לאורך כל שעות היום.


מקור: Free Papers Faltering in Downturn, The New York Times

–

מי לא קרא או שמע על משבר הסאב-פריים? אמצעי התקשורת היו מלאים בכתבות על שוק הנדל"ן בארה"ב, ועל המשכנתאות של 100% ויותר משווי הנכס שניתנו ללווים ללא יכולת החזר ממשית. בתקשורת נהגו ללגלג על הופכי ההמבורגרים ופועלי הדחק, אשר זכו למימון בנקאי לרכישת בית חלומותיהם, בלא שהיה ברשותם הון ראשוני כלשהו או משכורת סבירה ויציבה לתשלום ההחזר החודשי של המשכנתא.


אתמול התפרסם מאמר מרתק של אחד מעיתונאי The New York Times בו הוא פורס את חוויותיו האישיות כלווה סאב-פריים. מסתבר שבשיטה שהייתה נהוגה, כל אזרח מן השורה יכול היה להיגרר לבועת הנדל"ן והמשכנתאות שנוצרה ובהמשך להגיע עד כדי פשיטת רגל ועיקול הבית.


העיתונאי Edmund Andrews עובד בעיתון למעלה מ-7 שנים בתחום הכלכלה, כשהוא מסקר בין השאר את התנהלות הממשל וה'פד' וכן את המשברים הכלכליים המשמעותיים בתקופתו. מאדמונד ניתן לצפות שידע לזהות בועה כלכלית שמתרחשת אל מול עיניו, ובכך להימנע מלהיסחף יחד עם מיליוני האמריקנים אל המשבר הכלכלי החמור ביותר מזה עשרות שנים.


בשנת 2004 היה אדמונד בן 48, גרוש, ללא נכסים משלו, ומשלם דמי מזונות בסך 4000$ לשני ילדיו שנותרו אצל אימם. הוא וחברתו לחיים (גרושה פלוס 2) עברו לגור ביחד בוושינגטון, והחליטו לרכוש בית בשווי 460 א' דולר. אדמונד הרוויח כ-7000$ נטו, מהם נותר מעט מאוד לאחר תשלום המזונות, בעוד חברתו לחיים הרוויחה כ-2500$ בלבד. למרות זאת, הצליח סוכן המשכנתאות להשיג עבורם מימון של 90% מערך הנכס, וזאת בלא שהשניים היו צריכים להצהיר על הכנסתם או להוכיח בעלות על נכסים כלשהם, אלא רק על בסיס דירוג האשראי החיובי שלהם.


ההתבססות על דירוג האשראי של הלווים, נבעה ממחקר כלכלי, אשר הראה שהסיכוי שלווים בעלי דירוג אשראי גבוה לא יעמדו בהתחייבויותיהם הוא נמוך מאוד. הלוואה זו, מסוג סאב-פריים, הייתה אמנם בריבית גבוהה יותר ממשכנתאות מסוג אחר (ALT-A, פריים וכו'), אולם היא אפשרה לזוג עם הכנסה מינימאלית להגיע לרמת מינוף (Debt-to-Income) עצומה על בסיס ערך הנכס הנרכש בלבד. יתרה מכך, שנתיים לאחר מכן כשערך הבית עלה ב-10%, הגדילו הבנקים את המשכנתא, ושוב ללא בדיקה כלשהי של יכולותיו הפיננסיות של הזוג.


בהמשך המאמר, מפרט אדמונד את הסתבכותם הכלכלית והלחצים הנפשיים שהתלוו לכך. ההחזר החודשי הענק, הותיר למשפחה מעט מאוד בכדי "לגמור את החודש", והם נאלצו לפנות למימון החוץ בנקאי בדמות כרטיסי האשראי. אדמונד להטט חודשים רבים ב-3 כרטיסי אשראי, עד שגם בהם הגיע לקצה גבול האשראי. רק בנקודה זו נפל לאדמונד האסימון, והוא הפנים שהוא חי הרבה מעבר ליכולותיו הכלכליות. בשלב זה הצטרפה משפחתו של אדמונד לסטטיסטיקה של מיליוני לווי הסאב-פריים שלא עמדו בתשלומי המשכנתא ועמדו בפני עיקול ביתם.


שלא כמו בסרטים האמריקנים, הסוף של הסיפור איננו חיובי במיוחד. אדמונד ומשפחתו ממתינים לעיקול ביתם, אלא שעקב העומס העצום על הבנקים וריבוי העיקולים, האחרונים אינם עומדים בקצב. כך נותרה המשפחה בביתה בלא שהיא משלמת את המשכנתא מזה חודשים ארוכים. כמובן שספר על "החוויה" אמור להתפרסם בקרוב.