כלכלוג

מצורף פוסט של מאזור התגובות של המגאזין The Economist.

הפוסט נכתב בעקבות הצגת התקציב לשנת 2011 ע"י הנשיא אובמה, ויותר מכל מעיד על התסכול של האוכלוסיה מחוסר התוחלת של מעשי הממשל. כאמור, התקציב הפדרלי מניח גידול נוסף בגירעון של 2 טריליון דולר עד שנת 2019, בעקבות תוכניות החילוץ והתמריצים השונות. בנוסף, חלק משמעותי מן הגידול בגירעון נובע מטעויות בהנחות היסוד של כלכלני הממשל בדבר גביית המיסים, אשר ככל הנראה צונחת מחודש לחודש.

הכותב מתלונן על כך שלמרות הגידול המטורף בחובות המדינה, לא ניתן להצביע על שום הישג בפעילות הממשל לטובת הכלכלה. האבטלה איננה יורדת, מחירי הבתים ממשיכים לרדת, שיעור העיקולים ממשיך לעלות ומצב האזרחים רק מורע יותר ויותר.

הפוסט האמור, מצטרף למגמת הירידה בתמיכה בנשיא, ובחוסר האמון בפעולות הממשל וה'פד'. מגמה זו צפויה להעמיק ככל שהכלכלה הריאלית תציג ביצועים גרועים מן הציפיות, אשר כיום נמצאות ברמת שיא.

מצורף תרשים מתוך ספר התקציב של הקונגרס המציג את תחזית הגרעונות של המדינות בארה"ב. הגירעון הינו הפער שבין תחזית ההכנסות וההוצאות של המדינות השונות.

שימו לב למספר המדינות בהן הגירעון מעל 20% (18 מדינות, מהן 8 מדינות מעל 25%). המשמעותית מכולן כאמור היא קליפורניה, המהווה בגודלה את הכלכלה ה-7 בגודלה בעולם.

גרעונות אלו יסגרו רק באמצעות קיצוצים דרמטיים בשירותים שמעניקות המדינות לתושביהן, לצד העלאת מיסים חדה. פעולות אלו צפויות להעמיק את האבטלה ולחזק את הלחצים הדיפלציוניים במדינה.

החלק המעניין בסיפור הזה הוא כמובן מחוייבות הממשל לסייע למדינות, לערים ולמחוזות בארה"ב. רבות מן הישויות המקומיות הללו הנפיקו אג"ח בסכומים ענקיים, כאשר המשקיעים מניחים שהממשל יבוא לעזרתן בשעת צרה. אלא שהגרעון הפדרלי התופח, לצד חוסר האמון מצד שוק ההון, יקשו מאוד מאוד על הממשל לעמוד במחוייבותו זו שלעיל.

היום פרסם ג'י.פי. מורגן, ענק הבנקאות, את דוחותיו לרבעון הרביעי של 2009. הבנק דיווח על זינוק של פי 4 ויותר ברווחיו הרבעוניים אל מעל 3.3 מיליארד דולר. בעקבות התוצאות צפוי הבנק לחלק לעובדיו בונוס שנתי בסכום שיא שעובר את הבונוסים של שנת 2007.

אלא שכאמור, אין צורך להתפעל מן המספרים הללו. הרווחים והבונוסים הם תוצאה של פעילות הממשל וה'פד' להצלת הבנקים על חשבון המערכת הבנקאית:
מחד, ה'פד' הוריד את הריבית ל-0%, תוך שהוא מלווה כסף לכל דורש. כך יכלו הבנקים הגדולים ללוות ללא הגבלה בריבית אפסית, לרכוש אג"ח של ממשלת ארה"ב ב-3% ריבית ובסיכון מזערי.
מאידך, הממשל העביר בחקיקה אישור לחשבונאות יצירתית, אשר מאפשרת למנהלי הבנקים לשערך את נכסיהם על פי רצונם (פחות או יותר) ולא לפי שווי השוק. כך יכלו הבנקים לדחות את ההכרה בהפסדים ומחיקות של מיליארדי דולרים ממאזניהם.

תוכנית זו של הממשל וה'פד' הינה בהתאם למודל היפני, בו בנקי זומבי נתמכו לאורך שנים, ובניגוד למודל השוודי, בו נאלצו הבנקים להכיר מיידית בכל הפסדיהם, למחוק מיליארדים ולגרום להפסדי ענק למחזיקי האג"ח ובעלי המניות. בשיטה היפנית המשבר נמשך שנים ארוכות, בעוד בשיטה השוודית, המערכת הבנקאית החדשה חזרה לתפקד במהירות יחסית.

נקודה מעניינת הינה רמת השיא של הבונוסים בבנקים הללו. למרות שמניות הבנקים לא חזרו לשיאן מ-2007, המרוויחים הגדולים הינם בנקאי ההשקעות והסוחרים השונים שגוזרים קופון ענק על חשבון בעלי המניות. חשוב להבין שרמת הבונוסים מעידה על האופטימיות הרבה של המנהלים בבנקים, אשר בטוחים שגם בשנים הבאות יוכלו לשחזר את השנה הנוכחית, ולכן נאלצים לשלם סכומים שכאלה כהוצאות שכר. מעניין יהיה לראות את רמות הבונוסים כשכולם יתעוררו מן האופוריה הנוכחית…

בידיעה מן השעות האחרונות התברר שההנפקה היומית בסך 42 מיליארד דולר של אג"ח ממשלת ארה"ב עברה ללא בעיות ונספגה בשוק בלא עליה בתשואה.

ידיעות דומות התקבלו במהלך כל השנה בהן גייס הממשל למעלה מ-1.8 טריליון דולר, בכדי לממן את הגירעון התופח שלו, וזאת מבלי עליה כלשהי בתשואת האג"ח. נשאלת השאלה, מי באמת הלווה כל כך הרבה כסף לממשלת ארה"ב?

מאמר מרתק בנושא מנסה למצוא את בעלי ההון שהלוו את הכסף הגדול הזה לממשל, ולא מצליח.
על פי המידע הרשמי, משקיעים זרים, כלומר סין, יפאן ומדינות ערב קנו בכ-700 מיליארד דולר אג"ח של הממשל - גידול משמעותי משנת 2008. עוד כ-286 מיליארד נרכשו ע"י ה'פד' עצמו, כחלק מתוכנית ה-QE שלו להורדת שיעור הריבית להלוואות. לבסוף נותרו עוד כמעט 600 מיליארד דולר, אשר לא ברור מי הרוכש, מאילו מקורות בא הכסף, ולמה בכלל לעשות זאת?

הכותבים, מבית ההשקעות Sprott קובעים שהתנהלות הממשל הינה בפירוש הונאת פונזי, וסופה לקרוס, כמו כל הונאה דומה.

העמותה The Concord Coalition קבעה לעצמה יעד לחנך את הציבור האמריקני בכל המשמעויות התקציביות-כלכליות של כל הפעילויות של הממשל והקונגרס. העמותה שהוקמה ע"י סנאטורים לשעבר מציגה פרשנות כלכלית לכל החוקים והיוזמות בגבעת הקאפיטול בכדי שהאזרח הקטן יבין בצורה בלתי אמצעית את השימוש שנעשה בכספי המיסים שלו.


השבוע הציגה העמותה את הפרשנות לנתוני התקציב כפי שמסתמנים לאורך 2009. בשונה מהנחות היסוד של הקונגרס, העמותה התבססה על נתונים הסטוריים, המשך הלחימה בעירק ואפגניסטן והנחות סבירות לגבי אי-ביטול הקלות במיסים בשנים הקרובות (לאור עומק המיתון). בהתאם לכך, מצורף גרף המציג את התפתחות הגירעון של הממשל בעשור הקרוב. כפי שמסתמן, הגירעון עד 2019 יגיע למעלה מ-14 טריליון דולר, כ-100%!!! יותר ממה שמציגים הממשל והקונגרס.

1. הנשיא הגרוע בהסטוריה - Doug Casey מסביר את כל הטעויות שביצע הנשיא בוש ג'וניור, בתחומי החקיקה, מדיניות חוץ וכו', בכדי להוות מתמודד ראוי לתואר "הנשיא הגרוע בהסטוריה האמריקנית". מעניין…

2. סוף הדיפלציה - לא רק שהמיתון הסתיים בחודש שעבר, מסתבר שגם תקופת הדיפלציה באירופה וארה"ב הסתיימה. Stefan Karlsson מסביר את הנושא, ומעריך שהאינפלציה בארה"ב תגיע לכ-4% ב-12 החודשים הקרובים. דרך אגב, בהתאם ללוגיקה שלו, בישראל האינפלציה צפויה להגיע לרמות גבוהות יותר בתקופה הקרובה.

בחודשים האחרונים מתהווה ההכרה שחוסר רגולציה מספקת גרמה להתפתחות בועות הנדל"ן והנגזרים במערכת הפיננסית האמריקנית. ה'פד' והממשל, לצד עמיתיהם ברחבי העולם מוציאים תקנות וחוקים חדשים, אשר אמורים לשפר את הפיקוח של המערכת הציבורית על המערכת הפיננסית, ובכך למנוע את המשבר הגדול הבא.


אלא, שהנתונים בנושא הרגולציה, אינם תומכים בתובנה שלעיל. מצורף גרף מעבודתו של Clyde Wayne Crews, אשר מראה את הגידול במספר הדפים של תקנות וחוקים שפרסם ה'פד' לאורך 6 העשורים האחרונים.


ניתן לראות את העליה הדרמטית בעשורים האחרונים של מספר הדפים והתקנות שהופיק ה'פד' למערכת הפיננסית, דבר שסותר את הנחת היסוד לגבי המחסור ברגולציה.


בנוסף, מעריך המחבר שעלות הציות לתקנות אלו מסתכמת בלמעלה מטריליון דולר בשנה, המהווים כ-8% מן התמ"ג של ארה"ב ב-2008, והרבה מעל התמ"ג של מדינות אחרות.

Clyde Wayne Crews

כל הפרשנים, אנליסטים והבלוגים הכלכליים עסוקים בשאלה: איזו סביבה כלכלית צפויה לנו בשנים הקרובות? האם נראה המשך ירידת מחירי הנכסים כפי שראינו ב-2008, ובכך דפלציה על כל היבטיה הקשים מבחינה חברתית? או שמא נחזה בהתפרצות אינפלציונית משמעותית עקב הגרעונות הפיסקאליים העצומים בכל המדינות והגדלת כמות הכסף, ואולי ואפילו היפר-אינפלציה דוגמת זימבבואה?


זוית ראיה מעניינת בנושא, בוחנת את הצפוי מכיוון היחס בין רמת החוב להכנסה. בעשור האחרון ראינו עליה חדה של מחירי הנכסים (מניות, נדל"ן) תוך שמירה על רמת אינפלציה סבירה ואפילו נמוכה (אחוזים בודדים מידי שנה). כולם התייחסו לכך כאל דבר חיובי, משום שכל אחד אוהב לראות את ערך נכסיו עולה ועולה בעוד הוא משלם מחירים נמוכים וקבועים על מוצרי הצריכה שלו.


אלא, שמגמה כזו לא יכולה להמשך יותר מידי זמן. מחירי הנכסים אמורים לשקף את התמורה שניתן להפיק מהם והסיכון שיש בבעלות עליהם: מחירי מניות משלמות דיבידנדים, חוב ואג"ח משלמים ריבית ונדל"ן מניב דמי שכירות. לצד התמורה ישנו כמובן, הסיכון שבאחזקת הנכס, והתנודתיות בערכו.


מחירי נכסים יכולים לעלות כל זמן שהם שומרים על יחס סביר לתמורה שהם מניבים, וכן ביחס סביר לרמת החוב שנילקחה בכדי לממן את רכישתם. כאשר מחירי הנכסים עולים מידי, רמת החוב עולה אף היא, עד לנקודה שהיא מהווה משקל גבוה מידי בהכנסה של הגורם הרוכש את הנכס.


מצורף גרף מצויין, המציג בין מחירי הנכסים בארה"ב (מניות ובתים) לבין השכר לשעה ורמת החוב לאדם מאז שנת 1987. כפי שניתן לראות מחירי הנכסים מחד והחוב מאידך החלו עולים בצורה חדה מאז 1991. לעומתם ההכנסה מעבודה עלתה בקצב מתון, פחות אפילו מקצב האינפלציה. ניתן להבין, שמשקל החוב מתוך ההכנסה עלה מידי שנה עד שהגיע לרמות שאינן מאפשרות קיום. בנקודה זו החלו פשיטות הרגל של הפרטים והחברות, העיקולים ו…הקריסה בערך הנכסים.


כפי שניתן לראות, רמת החוב ממשיכה לגדול, למרות הירידה בערך המניות והבתים, וזאת כי ה'פד' והממשל נטלו על עצמם את החוב מידי הציבור והבנקים. היחס בין החוב להכנסה ממשיך להיות לגדול, ולכן המשבר צפוי לשוב ולהתחדש.


כל זמן שרמת החוב לא תשוב לרמה סבירה ביחס להכנסה (כפי שעושים מחירי הנכסים שבגרף), המצב הנוכחי לא יכול להמשך זמן רב. על פי ניתוח זה, ניתן להעריך שאנו צפויים לתקופה ממושכת של המשך הדפלציה במחירי הנכסים והחוב, עד שאלו יחזרו לרמות השפויות ביחס להכנסה מעבודה.