כלכלוג

בשבועות האחרונים העיתונים מלאים בכותרות על תוכניות הצנע באירופה. מעולם לא זכתה המילה הזו - "צנע" לכזו פרשות חיובית ולקונוטציות שוריות כפי שהיא זוכה להן כיום. המשקיעים מתרגשים מחדש בכל יום בו מודיעה ממשלה כזו או אחרת על תוכנית קיצוצים בתקציבה, תוך שהם נותנים עדנה זמנית לאירו ולשווקי ההון.

אלא שהשוק בסופו של יום מחליט להתעלם מן ההודעות הללו וממשיך לרדת. הדבר איננו מפליא, כיוון שמבט שני בתוכניות שמפרסמות הממשלות מעיד שמשהו לא בסדר:
1. ספרד ופורטוגל הודיעו שיקצצו מתקציביהן בקושי 2-3 מתקציבן. יתרה מכך הקיצוץ יחל ב-2011 וימשך שנתיים בלבד.
2. גרמניה שאמורה להוות דוגמא ליתר חברות גוש האירו, הודיעה על קיצוץ משמעותי של כ-80 מיליארד אירו. גם פה, הקיצוץ יחל רק מ-2013 כלומר אחרי הקדנציה של הקנצלרית מרקל.
3. צרפת הודיעה על ביטול חגיגות הנשיא ביום הבסטיליה, חיסכון של פחות מ-1 מיליון אירו. בנוסף מתקיימים דיונים לגבי העלאת גיל הפנסיה ל-62 שנים החל מ-2017. נו באמת…
4. אפילו בריטניה שהודיעה על תוכנית הקיצוצים הנרחבת והמשמעותית ביותר מבין מדינות אירופה מנסה לבלף. לטענת האוצר הבריטי הקיצוץ של כ-100 מיליארד פאונד יפגע ב-0.4% בלבד בצמיחה השנה, ולטענתם כבר ב-2014 תחזור המדינה לצמיחה משמעותית.
5. בנוסף על האמור, הנחות התקציב של הממשלות מתבססות על צמיחה חיובית בשנים הקרובות.

ובכן, ניתן לראות שהפוליטיקאים ממשיכים להיות פוליטיקאים עד הסוף המר. תוכניות קיצוצים מינימאליות, רובן ימומשו רק לאחר תום הקדנציה הנוכחית, הנחות צמיחה והכנסות ממיסים לא ריאליות וניסיון לעטוף את תרבות השפע הנוכחית במילים מתאימות מבלי לשנות דבר במהות. כל אלו בניסיון להראות לשווקים שהכל תחת שליטה…

אלא שהשווקים מסתבר מתוחכמים יותר. מה שלא נעשה כיום, יעשה בעתיד בצורה משמעותית וקשה הרבה יותר. אכן, עידן הצנע.

משבר החובות בגוש האירו, אשר מגיע לשיאו בחודשים האחרונים, חייב את הממשלות ברחבי היבשת להציע ולאשר תוכניות קיצוצים שונות. "תוכניות צנע" קוראים להן העיתונאים והפוליטיקאים, כאשר בחלק מן המדינות מדובר על הורדה משמעותית של השכר ורמת החיים.

אלא שבאופן ציני, נראה שגרמניה הינה המרוויחה הגדולה מן המשבר הנוכחי:
1. החלשות האירו הביאה להוזלת היצוא של מדינות הגוש. אלא שבפועל, גרמניה הינה היצואנית המשמעותית מתוך גוש האירו, ולכן היא זו שתרוויח מכך בצורה הרבה ביותר.
2. כיוון ששאר המדינות בגוש האירו אינן יכולות לפחת את המטבע שלהן אל מול גרמניה, הרי שהן לא יכולות לשפר את התחרותיות שלהן מול היעילות והאיכות הגרמנית. בכך שומרת גרמניה על הפער שלה משכנותיה לגוש האירו, ואף מגדילה אותו עוד יותר, עקב גישתה לשווקים הבינלאומיים והיתרונות לגודל שנובעים מכלכלתה הגדולה.
3. החששות של המשקיעים מפשיטת רגל של מדינות בגוש האירו הביאה לבריחה לאיכות, כלומר, מכירת אג"ח של מדינות ה-PIIGS ורכישת אג"ח של ממשלת גרמניה. בכך הוזלו משמעותית עלויות המימון של הגרמנים, והיתרון של הממשלה והיצרנים בגרמניה רק גדל.

יתרונות אלו, לצד תוכניות הצנע של יתר השכנות, גורמות לחיזוק מעמדה של גרמניה בצורה משמעותית, ואפילו קיצונית בתוך גוש המדינות. על רקע ההיסטוריה האלימה של המדינות החברות בגוש בינן לבין עצמן, אין זה מן הנמנע שבעתיד מגמה זו עלולה להביא למתיחות ואפילו להתפרצויות אלימות.

הכותרות סיפרו שבמהלך מפגש מנהיגי האיחוד האירופי לגבי תוכנית הייצוב, דפק סרקוזי על השולחן. נשיא צרפת איים על קנצלרית גרמניה, מרקל, שיעזוב את גוש האירו במידה ותוכנית הייצוב לא תאושר.

אלא, שהנתונים שלעיל מראים שסרקוזי משחק פוקר עם יד עלובה למדי, כלומר מפוזיציה נחותה. חובות ממשלות ה-PIIGS לצרפת הינם כ-1/3 מן התוצר הצרפתי לעומת חשיפה של פחות מ-1/5 מן התוצר הגרמני. ברור, שבמידה ויגיע המצב לכדי הסדר חוב של מדינות אלו, הרי שצרפת תיפגע משמעותית, הרבה יותר משכנתה השמרנית. מרקל יכולה להיות רגועה - האינטרס של צרפת הוא להשאר באיחוד, ולעשות כל מאמץ בכדי לשמר את המטבע הנוכחי.

בינתיים, שימו לב ל-CAC הצרפתי. בשלב זה הוא מוביל את הירידות בבורסות הגדולות של אירופה, הרבה לפני אלו של בריטניה וגרמניה. כנראה שהמשקיעים מפנימים את מצבה הקשה של צרפת בסיטואציה הנוכחית.

היום אישרו שרי האוצר של מדינות האיחוד האירופי את תוכנית הסיוע ליוון. התוכנית כוללת מתן ערבויות לגיוס חוב על ידי ממשלת יוון, ואולי סיוע כספי במקרה חרום. תוכנית זו אושרה לאחר שממשלת יוון החליטה על קיצוץ של כ-5 מיליארד אירו מתקציבה לצד גיוס הון בסכום דומה.
האם יוון תוכל לשרוד את המשבר? האם כלכלתה בנויה למצב החדש ולתוכנית הכלכלית שלקחה על עצמה הממשלה??

בכדי לעמוד באתגר על יוון לחזור מהר לצמיחה, אלא שרמת הפריון ביוון הינה מן הנמוכות בגוש האירו, ברמה של כ-70% בלבד מן הממוצע. הצמיחה ברבעון ה-4 של 2009 היתה 2.5%-, מן הגרועות באיחוד. תושבי יוון מבינים את האתגר העומד מולם, אולם נראה שהמסורת של התחמקות מתשלום מיסים ושחיתות הינה חזקה מהם, ותקשה עליהם להרתם למאמץ הלאומי. רק לשם המחשה, שר האוצר היווני עדכן שרק 5000 יוונים בלבד הצהירו על הכנסה מעל 100,000 אירו…

למרות ההצטרפות לגוש האירו, כלכלת יוון נותרה כלכלה מסורתית של תחילת המאה ה-20. הכלכלה מורכבת מסקטור ספנות גדול, אשר נהנה מתקופת פריחה אדירה במהלך 2 העשורים האחרונים, אולם כעת הוא במשבר חמור ועודף יכולת יצור. סקטור מרכזי נוסף הוא התיירות, אולם זו ממוקדת בתיירות עממית וזולה, וכמעט שאינה מציעה תיירות יוקרתית לעשירי אירופה. לבסוף הסקטור המשמעותי האחרון בכלכלה היוונית הוא החקלאות, אשר מעסיקה כ-13% מסך כוח העבודה, הרבה מעבר לממוצע במדינות האיחוד. ניתן לראות שתחומים אלו אינם מוכווני צמיחה, דבר שיקשה על יוון לעמוד בנטל שלקחה על עצמה.

בנוסף על האמור לעיל, עם הצטרפות המדינה לאיחוד, הגדילה האוכלוסיה את רמת החוב שלה, עד כדי 220% מן התוצר, מהם 120% חוב ציבורי, ועוד 50% חוב של משקי הבית. בנוסף, קיים שיעור גבוה של תשלום בשיקים דחויים במספר שאינו ידוע, כך שרמת המינוף בפועל מוערכת בכ-300% מן התוצר. רמת חוב זו, נוצרה ע"י עליה ניכרת ברמת החיים, וכן בועת נדל"ן, אשר טופחה באמצעות כ-80 מיליארד אירו במשכנתאות.

גם הממשלה לא טמנה את ידה בעשורים האחרונים, והגדילה את חובה בצורה דרמטית. הגדלת החוב נעשתה ע"י ניפוח הסקטור הציבורי תוך יצירת עודף בירוקרטי עצום, אשר לא קיים בכל אירופה. בנוסף, שיפרה הממשלה את תנאי הפנסיה של מגזרים רבים, כך שמרבית העובדים יוצאים לפנסיה בגיל 61, עם הטבות רבות ומופלגות.

לאור האמור, נראה שיהיה קשה ליוונים לעמוד במעמסה שלקחו על עצמם. הפגיעה ברמת החיים צפויה להיות קשה מאוד, וספק עם האוכלוסיה הפנימה את המשמעות. בתקופת הדרכמה הידועה, נהגו הממשלות לשמור על רמת אינפלציה משמעותית, תוך פיחות יזום של המטבע מידי תקופה, ובכך לשחוק את סך החובות הפנימיים. אולם עם ההצטרפות לגוש האירו, ניטלה מהם מידת החופשיות הזו, והמשבר אכן בשיאו.

ברור לכולם שגם הגרמנים והצרפתים ידעו על מצבה של יוון מזה מספר שנים. אלא, שכל זמן שניתן היה להרוויח מהצטרפות יוון, לא היססו הגרמנים ועודדו את ממשלת יוון להמשיך בדרכה. כעת, כאשר הגרמנים נאלצים לממן חלק מתוכנית ההצלה, הם בוחרים להתנער מאחריותם, ומגלגלים את עיניהם אל מול הבזבזנות היוונית.

אכן, טרגדיה…

על רקע הידיעות בדבר הפעלת תוכנית חילוץ מטעם האיחוד האירופי לטובת יוון, מצורף פוסט מן הבלוג Credit Writedowns בנושא.

הפוסט מסביר את המניעים הגרמניים הפנימיים שלא לתמוך בתוכנית סיוע שכזו. לאחר הטראומות של שתי מלחמות עולם, ותקופת היפר אינפלציה מלווה בעליית הנאציזם, הגרמנים יעשו הכל בכדי להמנע מחזרה על חוויות קרובות לאלו. דבר זה יוצר רתיעה מובנית בקרב הגרמנים מפני כוח צבאי וכן מפני כל התפתחות אינפלציונית שהיא.

כתוצאה מכך, נכנסו הגרמנים לאיחוד האירופי עם יוון ואיטליה, אשר ידועות בחוסר המשמעת הפיסקלית שלהן, מתוך הנחה שהאמנות שנחתמו בתחומים הפיסקלים-מוניטרים יחסמו כל התדרדרות כלכלית. אלא, שהיו אלו דווקא גרמניה וצרפת, אשר הפרו ראשונות את מגבלת ה-3% גירעון מן התוצר (בתקופת הקאנצלר שרודר), ובכך הראו ליתר השותפות שלאיחוד עצמו אין "שיניים" בכדי לאכוף את תקנותיו הפנימיות. עובדה זו נוצלה כאמור ע"י מדינות ה-PIIGS, והביאה למשבר הנוכחי.

בנוסף, רבים מוותיקי גרמניה המערבית חשים שהם שילמו די והותר עבור איחוד גרמניה, בכך שתמכו בכספי המיסים שלהם בכלכלת מזרח גרמניה, שהיתה חלשה ומפגרת. מבחינתם, כל תשלום נוסף לטובת האיחוד האירופאי איננו מקובל. יתרה מכך, חלק מאותם ותיקים אף אינם מוכנים לקבל שטרות אירו, אשר הודפסו במדינות שאינן גרמניה. על רקע זה, נבחרה בבחירות האחרונות ב-2009 המפלגה הדמוקרטית (FDP). כעת, כשהמפלגה הינה חלק מן הקואליציה, היא לא תאפשר כל סיוע ליוון או איטליה, אשר נתפסות כבזבזניות וחסרות אחריות. במידה והיה מדובר באוסטריה או ספרד, הרי שהגרמנים היו נוטים יותר להסכים לסיוע. אולם לגבי יוון קיים קונצנזוס בתוך גרמניה שלא לאפשר כל סיוע מכספי גרמניה.

לאור האמור, לא בכדי נפוצו שמועות שיוון פנתה ל-סין לצורך סיוע. נראה שעדיף ליוונים לקבל סיוע מחוץ לאיחוד, כלומר מקרן המטבע העולמית, ובלבד שלא להביא את המתיחות המתגברת בתוך האיחוד לנקודת קיצון.

היכונו להתפרקות גוש האירו ‏ נדב אלון - כלכלוג

באחרונה מרבה התקשורת לדבר על מגמת ההחלשות של הדולר האמריקני. הסיבות לכך ברורות: גירעון, אבטלה, מיתון, כשבנוסף הסינים והרוסים מרבים לדבר על צמצום יתרות המט"ח הדולריות שלהם והשקעה בנכסים ומטבעות אחרים.


אלא, שרבים ממעיטים בחשיבותו של הדולר כמטבע מפלט מפני סיכונים כלכליים ופוליטיים. מגמת הקטנת המינוף והסיכון שהחלה במהלך 2008, צפויה להמשך גם בשנים הבאות, ובכך להוות תמיכה מפתיעה אך משמעותית לדולר. לעומתו, השינויים המבניים והדמוגרפים בכלכלה העולמית צפויים להציב קשיים משמעותיים לאיחוד המוניטרי באירופה, ואפילו לאיים על המשך קיומה. פרסום מעניין בנושא בוצע ע"י חברת Black Swan Capital העוסקת ביעוץ לתחום המסחר במטבעות.


המחקר מציג מספר אתגרים אשר עומדים כיום בפני המשך קיומו של האירו:

1. תרבות משותפת ואחדות פוליטית - אחת הסיבות להקמת האיחוד המוניטרי היתה ההסבר בדבר היסטוריה תרבותית-פוליטית משותפת, אשר מהווה גורם מאחד ותומך ברגעי משבר. אלא, שלאחר עשור של איחוד, 16 המדינות החברות עדיין שומרות על מידה רבה של עצמאות פוליטית ופיננסית. הגורם המשפיע ביותר על קבלת ההחלטות של המדינות השונות הינו עדיין הפוליטיקה הפנימית. הבחירות האחרונות לפרלמנט המרכזי של האיחוד הביאו לאחוזי הצבעה נמוכים מאוד (כ-40% בלבד), ולניצחון של המפלגות הימניות איזוריות, דבר שמעיד יותר מכל על הפילוג בקרב האוכלוסיה. בנוסף, לכל מדינה עומדת הזכות להנפיק כמות (כמעט) בלתי מוגבלת של חוב, דבר שמהווה סטייה מאמנת מאסטריכט הוותיקה, ומאפשר מידה רבה של חופש מוניטרי לכל מדינה. שיעור האבטלה שהאמיר משמעותית בקרב מדינות האיחוד בכלל, ובדגש על מדינות ה-PIGS (פורטוגל, איטליה, יוון ו-ספרד) הגביר את הציפיות של האוכלוסיה לטיפול פרטני של הממשלה בכל מדינה בנושא, ובכך מגביר את הלחצים לפעולות שיכולות לפגוע בחזית האחידה של החברות באיחוד. במדינות מסויימות אף פרצו מהומות אזרחיות על רקע זה.
2. סינכרון של מחזור העסקים - ההנחה בהקמת האיחוד היתה שפעילות הבנק המרכזי תסנכרן את מחזור העסקים הדומה של החברות, ובכך תאפשר לבנק לקיים מדיניות אנטי מחזורית בצורה אפקטיבית עם יתרונות לגודל. אלא שהשונות במחזור העסקים איננה ניתנת לביטול. בעוד מדינה אחת חווה מיתון השניה חווה צמיחה ברמה מסויימת, ולכן מדיניות מוניטרית אחידה איננה מתאימה לכולן במידה שווה. בנוסף, הזעזוע הכלכלי הנוכחי פגע בצורה א-סימטרית במדינות האיחוד, וזאת כפונקציה של גיל האוכלוסיה, התלות ביצוא לעומת צריכה פרטית, שווקי היצוא העיקריים וכולי. א-סימטריות זו הגבירה עוד יותר את חוסר האפקטיביות של מדיניות הבנק המרכזי אל מול החברות השונות, ובכך מגבירה את הלחץ על הממשלות למצוא פתרונות פיסקאליים ספציפיים.בנוסף, אחת מהנחות היסוד בהקמת האיחוד היתה שלחצים בשוק העבודה יווסתו בזרימה של עובדים בין המדינות השונות. אלא שבפועל התברר, שעובדים אינם מנצלים אפשרות זו עקב פערים תרבותיים וחברתיים (למעט עובדים זרים ממזרח אירופה ומאפריקה)כפי שהוצג לעיל, ולכן האבטלה מתרכזת במדינות ספורות, בעוד האחרות סובלות פחות מקשיים בתחום זה.
3. יצירת הרמוניה פיסקאלית - מדינות שונות באיחוד מקיימות מדיניות רווחה שונה זו מזו. כיוון שכך, חלקן צוברות התחייבויות הולכות וגדלות (בעיקר עקב גיל האוכלוסיה ומחוייבויות משפטיות בנושא פנסיה ובריאות). המשבר הנוכחי הביא להגדלת הגירעון של ממשלות שונות, הרבה מעבר למה שסוכם באמנות השונות, עד כדי מצב שבו אחדות מהן צפויות לפרוש מן האיחוד בכדי לשלם את חובן במטבע מקומי מפוחת. הסיכויים לכך הולכים וגדלים בייחוד ביוון, איטליה, אירלנד וספרד, אשר חובן האמיר משמעותית בשנה האחרונה (דבר שפגע בדירוג החוב החיצוני שלהן).
4. מערכת הבנקאות האירופית - התעשיה שהרוויחה הכי הרבה מן האיחוד היתה תעשיית הבנקאות המקומית. זו הלוותה לכל דורש כמויות עצומות של כסף, כך שכיום סך ההלוואות במאזניה עומד על כ-20 טריליון דולר, מהם כ-7 טריליון נכסים רעילים (מזרח אירופה, מדינות מתפתחות אחרות וחברות בתוך האיחוד עצמו). כל זעזוע מוניטרי צפוי לגרום לבנקאות המקומית הפסדים עצומים, אשר יכולים להביא להתרסקות הכלכלות המקומיות (בדגש על אוסטריה ואיטליה).
5. שווקי יצוא עבור גרמניה - המנוע העיקרי להקמת גוש האירו והגורם המייצב הגדול באיחוד היה ונותר גרמניה. הקמת האיחוד היתה בראש ובראשונה לצורך יצירת שווקים נוספים עבור היצוא הגרמני, אשר מהווה את עיקר התעשייה באיחוד האירופי. כל זמן שדבר זה נמשך, תעשה גרמניה כל שביכולתה לתמוך בחברות החלשות באיחוד, ואף במדינות מזרח אירופה שאינן באיחוד. אלא שכיום, עם התכווצות הביקושים בכל העולם ובאיחוד האירופי בפרט, נראה שגרמניה איננה משיגה את מטרתה זו, ובכך נעלם התמריץ העיקרי להשתתפותה באיחוד הנוכחי.

עוד במועד הקמת האיחוד הנוכחי אמר הכלכלן הנודע מילטון פרידמן שהאיחוד המוניטרי הזה חשוף לזעזועים א-סימטריים כלכליים. לטענתו, במוקדם או במאוחר תגיע ההתקלות בשרטון כלכלי, אשר תביא לביקועו של האיחוד. בשלב זה, נראה שהכלכלה האירופית ניצבת על קרעי תרנגולת, וכל זעזוע משמעותי נוסף יכול להביא להחלשות האיחוד. כלכלני חברת היעוץ שלעיל, חוזים החלשות משמעותית של האירו עד כדי שיוויון מול הדולר (כלומר, יחס המרה של 1:1 דולר לאירו).