כלכלוג

זקן השבט, Paul Volcker, מי שהיה נגיד הבנק המרכזי בשנות השמונים, וכיום יועצו של אובמה, הוא האדם שעומד מאחורי יוזמת החקיקה של הנשיא כנגד הבנקים הגדולים.

בצעד חריג פרסם אתמול וולקר מאמר ב-The New York Times ובו הוא מסביר את ההיגיון של יוזמת החקיקה המדוברת, והדרך למימושה.
מומלץ…

מאז נקודת השפל במשבר במהלך מרץ 2009, חל שינוי בהתייחסות הציבור לאג"ח וחובות של חברות. הלקח שהציבור למד מן המשבר הוא שחברות גדולות ינצלו תמיד מכל משבר, גדול ככל שיהיה, וזאת באמצעות כספי משלם המיסים. קריסות ענק אינן טובות לפוליטיקאים, והם ישתמשו בכל כלי שבאמתחתם לדחות את הקץ לקדנציה של מחליפיהם.

הציבור למד את הלקח. מאז אותה נקודת זמן, חלה נהירה אדירה של כספי ציבור לאג"ח חברות ואג"ח מדינה יותר מאשר בכל תקופה קודמת. החברות והממשלות ניצלו את האופנה החדשה, והריביות האפסיות, וגייסו סכומי שיא דמיוניים מן הציבור.

מצורף גרף מ-מורגן סטנלי המציג את השיא החדש בגיוסי כספים לקרנות אג"ח. גרף זהה ניתן להפיק גם לגבי קרנות האג"ח בישראל.

וכך הגענו לנקודה המעניינת. המשבר האחרון, שנבע מעודף חובות ומינוף של בנקים וצרכנים, הביא לגל גדול עוד יותר של גיוסי חוב ומינוף. אלא שהפעם, הבנקים נמנעו קצת יותר מלהשתתף בחגיגה, וזאת כלקח מן המשבר. במקומם הצטרפו האזרחים והבנקים המרכזיים, אשר הדפיסו כסף לשם רכישת אג"ח ממשלתיות.

רמות המינוף הללו, לצד הירידה בהכנסות של מדינות, חברות וצרכנים יצרו איום עצום על הכלכלה. מעניין יהיה לראות עד מתי ניתן יהיה לגלגל את סך החובות הענק הזה ללא משבר גדול חדש…

1. הצריכה הפרטית בסין - כלכלנים רבים מעריכים שסין צפויה למשוך את כלכלת העולם מן המשבר הגלובלי, למרות ההאטה בביקושים מצד ארה"ב ומדינות המערב. אותם כלכלנים מתבססים על העליה בצריכה הפרטית בסין, אשר צפויה להוות תחליף לביקושים הדועכים ליצוא. פוסט של RGE Monitor מעורר סימני שאלה לגבי אפשרות זו.

2. הבנק המרכזי של האיחוד האירופי - לאור העליה בתפיסת הסיכון של חובות המדינות השונות (יוון, ספרד) והסיכונים השונים מצד אירלנד, פורטוגל, איטליה ומדינות מזרח אירופה, מעניין לראות איך מתמודד הבנק של האיחוד האירופי. פוסט מרתק בנושא בבלוג Global Economy Matters.

לפני כחודש התבטא נגיד הבנק המרכזי של אנגליה, מרווין קינג, בנושא התפתחות הכלכלה והצמיחה בתקופה האחרונה:
It’s the level, stupid – it’s not the growth rates, it’s the levels that matter here

הגרף המצורף ממחיש את הנקודה.

הגרף מציג את היצור התעשייתי בכלכלות המובילות בעולם - ארה"ב, גוש האירו ויפן, המהוות כ-60% מסך התוצר העולמי. ניתן לראות שמחודש מרץ חל שיפור ברמת היצור התעשייתי בכל העולם, וכלכלנים אף קובעים שזו התאוששות בצורת V. אלא שכפי שניתן לראות, למרות הכותרות על השיפור והצמיחה, רמת היצור נותרה נמוכה משמעותית ביחס לרמת השיא בתחילת 2008.

המצב הכלכלי, כפי שהדגיש מרווין קינג, איננו נמדד רק בכיוון שלו, אלא גם ובעיקר בערכו המוחלט ביחס לתקופות קודמות. יתרה מכך, התוצר לנפש אף ירד עמוק יותר, וככל הנראה התכווץ גם השנה. למרות שרמת האופטימיות בשווקים עברה ממש את זו של 2007, הרי שהכלכלה הריאלית רחוקה מאוד מן השיא.

לפני שבוע העלה במפתיע הבנק המרכזי באוסטרליה את הריבית על הדולר המקומי ב-0.25% לרמה של 3.25%. בסקר של רשת בלומברג, אשר קדם להודעת הריבית, רק 1 מתוך 20 אנליסטים העריך שנגיד הבנק המרכזי יעלה את הריבית. הבנק המרכזי ציין בהודעתו, שהוא "בטוח בהתאוששות הכלכלית", ולכן העלה את הריבית כצעד מונע.

לכאורה נראה שהצעד בו בחר הנגיד האוסטרלי הינו צעד מפתיע, ביחוד על רקע פעולות שאר הנגידים בעולם והערכות האנליסטים. אולם מסתבר, שכאשר בוחנים את הגרף המצורף (מתוך האתר ElliottWave), המסקנות קצת משתנות. בגרף ניתן לראות את התשואה על אג"ח ל-3 חודשים של הבנק המרכזי של אוסטרליה. בהתאם לגרף, כל פעולות הנגיד ניצפו מראש ע"י הפעילים בשוק ההון, לרבות שינויי הריבית לטווח הקצר לכל אורך המשבר. יתרה מכך, התשואה בימים שלפני הודעת הריבית האחרונה, כבר שיקפו העלאת ריבית צפויה, וזו אמנם לא אחרה להגיע.

נתונים דומים ניתן להפיק גם לגבי מדינות ובנקים מרכזיים אחרים בעולם. אשליית השליטה של בנקים מרכזיים מתמוססת מול העובדות וכוחות השוק. אין פלא, שהבנקים המרכזיים לא חזו את המשבר האחרון, וכמובן שהיו חסרי אונים מול ההתפתחויות שבו, וזאת למרות פעולות שונות ודרמטיות שננקטו על ידם במהלך התקופה.

מי בעצם שולט בבנק המרכזי של ארה"ב, הפדרל ריזרב?


לכאורה, זו שאלה טפשית, שהרי ברור שהבנק המרכזי הוא מוסד ממשלתי, שנבחר ומנוהל ע"י הנשיא והקונגרס. ובכן, מסתבר שלא כך הוא.


עורכת הדין, Ellen Brown, חקרה את התנהלות ה'פד' ופרסמה את ספרה Web of Debt, שבו היא מסבירה על התנהלות המערכת המוניטרית בארה"ב, והעיוותים הקיימים בה:


ה'פד' הוקם בשנת 1913 בעקבות בהלת מפקידים שפקדה את ארה"ב ב-1907 והביאה לפשיטת רגל של מספר בנקים, וחששות ליציבות יתרת המערכת הפיננסית. ה'פד' הוקם מתוך מטרה להיות "המלווה של מוצא אחרון", וכן בכדי לפקח על יציבות הבנקים. בנוסף קיבל ה'פד' את האחריות להדפיס את הכסף של המדינה, הדולר. בהתאם לתפקיד זה, כל דולר שמודפס, מוגדר כחוב ל'פד' ולמערכת הבנקאית שבראשה הוא עומד.


הבנק המרכזי מקבל את החלטות המדיניות באופן עצמאי, ללא תלות בנשיא או בקונגרס. מלבד דיווח פעמיים בשנה לקונגרס, אין נגיד ה'פד' נותן דין וחשבון לשום גורם שלטוני, כאשר את תקציבו הוא מממן מהכנסות הריבית שהוא מקבל על הנכסים שרכש. ההחלטות שלו מתקבלות ע"י מועצה של 12 הנגידים של הבנקים המרכזיים האזוריים. אלא, שהבעלות על הבנקים הללו איננה של המדינה, כפי שאפשר לחשוב, אלא של גופים פרטיים, בנקים מארה"ב ואירופה, אשר קיבלו מניות שליטה מן הקונגרס. מניות אלו אינן ניתנות למסחר או להעברה, ומניבות תשואה שנתית של 6%.


מצורף עץ מבנה הבעלות על ה'פד' משנת 1976. ניתן לראות את הבנקים הפרטיים ששולטים בדירקטוריון ה'פד' באזורים השונים.


עם התפתחות המשבר, "לקח" לעצמו ה'פד' סמכויות נוספות, ובכך הפך לישות הכלכלית הפרטית המובילה בעולם. החלטות ה'פד' שלכאורה הינן לטובת ארה"ב, מתקבלות בישיבות ומפגשים בהם הנוכחים הינם בנקאים ואנשי עסקים פרטיים, ולא רק עובדי ממשל מסורים. בנוסף, המאזן של הבנק תפח לכדי 2 טריליון דולר, דבר שמגדיל את החוב של אזרחי המדינה לבנק זה בעשרות מונים, וכן מסכן את יציבות הכלכלה עקב כמות הנכסים הרעילים שבמאזנו.


–

כל האמור לעיל מהווה את דעתי האישית בלבד אשר עשויה להתברר כשגויה ואין בדברי משום המלצה כלשהי. כל העושה שימוש בדעתי זו עושה זאת על אחריותו בלבד. כל המבקש להשקיע מומלץ שיקבל ייעוץ השקעות אישי המותאם לפרופיל הסיכון שלו.