כלכלוג

הפרנק השוויצרי מתחזק לאחרונה בצורה חדה מול כל המטבעות. מול הדולר הפרנק חזר קרוב לרמתו בנובמבר 2009 - פרנק אחד לכל דולר ארה"ב. מול האירו (הגרף המצורף) הפרנק נמצא בשיא כל הזמנים - 1.3 פרנק לאירו. התחזקות הפרנק נתמכת מנתוני המאקרו של הכלכלה המקומית: צמיחה של התמ"ג ביותר מ-3% במהלך השנה האחרונה, מכירות קמעונאיות חזקות, ופעילות צרכנית מוגברת.

התחזקות הפרנק כנגד האירו פוגעת כאמור מאוד בכלכלת שוויץ. בשוק דיפלציוני, המדינות עם המטבעות החזקים ביותר סובלות את הכמות הגבוהה ביותר של כאב. המטבע החזק, מחליש מאוד את הכדאיות של היצוא, דבר שפוגע ברווחיות החברות ובביצועי המניות בשוק השוויצרי. הבנק המרכזי של שוויץ ניסה להתמודד עם הבעיה באמצעות התערבות אגרסיבית בשוק המט"ח, תוך שהוא רוכש אירו בסכומים גבוהים מאוד, אולם עד כה ללא הואיל. יתרה מכך, התחזקות הפרנק יצרה לבנק המרכזי הפסדים גבוהים, דבר שכאמור מגדיל את הפגיעה בכלכלה המקומית.

אלא שהסיפור העיקרי עם הפרנק נמצא במזרח אירופה. הפרנק מצוי כעת ברמת שיא מול מרבית המטבעות של המדינות באיזור, ובראשן: הונגריה, לטביה, אסטוניה וכו'. במדינות אלו, האזרחים לקחו משכנתאות צמודות פרנק שוויצרי עקב הריבית הנמוכה, וכעת הם נאנקים תחת הפיחות החד של המטבעות שלהם מול הפרנק. הבנקים במדינות אלו מציגים הלוואות ענק נקובות בפרנק, דבר שלוחץ אותם כעת בצורה קשה, ומאלץ רבים מהם להתחיל ולסגור פוזיציות במחירי הפסד עצומים. מן הסתם, פעולה זו גורמת להתחזקות נוספת של המטבע, להפסדים נוספים וחוזר חלילה.

היום פרסם ג'י.פי. מורגן, ענק הבנקאות, את דוחותיו לרבעון הרביעי של 2009. הבנק דיווח על זינוק של פי 4 ויותר ברווחיו הרבעוניים אל מעל 3.3 מיליארד דולר. בעקבות התוצאות צפוי הבנק לחלק לעובדיו בונוס שנתי בסכום שיא שעובר את הבונוסים של שנת 2007.

אלא שכאמור, אין צורך להתפעל מן המספרים הללו. הרווחים והבונוסים הם תוצאה של פעילות הממשל וה'פד' להצלת הבנקים על חשבון המערכת הבנקאית:
מחד, ה'פד' הוריד את הריבית ל-0%, תוך שהוא מלווה כסף לכל דורש. כך יכלו הבנקים הגדולים ללוות ללא הגבלה בריבית אפסית, לרכוש אג"ח של ממשלת ארה"ב ב-3% ריבית ובסיכון מזערי.
מאידך, הממשל העביר בחקיקה אישור לחשבונאות יצירתית, אשר מאפשרת למנהלי הבנקים לשערך את נכסיהם על פי רצונם (פחות או יותר) ולא לפי שווי השוק. כך יכלו הבנקים לדחות את ההכרה בהפסדים ומחיקות של מיליארדי דולרים ממאזניהם.

תוכנית זו של הממשל וה'פד' הינה בהתאם למודל היפני, בו בנקי זומבי נתמכו לאורך שנים, ובניגוד למודל השוודי, בו נאלצו הבנקים להכיר מיידית בכל הפסדיהם, למחוק מיליארדים ולגרום להפסדי ענק למחזיקי האג"ח ובעלי המניות. בשיטה היפנית המשבר נמשך שנים ארוכות, בעוד בשיטה השוודית, המערכת הבנקאית החדשה חזרה לתפקד במהירות יחסית.

נקודה מעניינת הינה רמת השיא של הבונוסים בבנקים הללו. למרות שמניות הבנקים לא חזרו לשיאן מ-2007, המרוויחים הגדולים הינם בנקאי ההשקעות והסוחרים השונים שגוזרים קופון ענק על חשבון בעלי המניות. חשוב להבין שרמת הבונוסים מעידה על האופטימיות הרבה של המנהלים בבנקים, אשר בטוחים שגם בשנים הבאות יוכלו לשחזר את השנה הנוכחית, ולכן נאלצים לשלם סכומים שכאלה כהוצאות שכר. מעניין יהיה לראות את רמות הבונוסים כשכולם יתעוררו מן האופוריה הנוכחית…

1. הדפלציה משתוללת ברחבי אירופה - Stefan Karlsson השבדי, מציג בבלוג שלו את נתוני האינפלציה במדינות אירופה השונות, מהם עולה שבמדינות רבות קיימת ירידה במדד המחירים לצרכן ב-12 החודשים האחרונים. אירלנד מדווחת על דפלציה של 2.7%, ולטביה ואסטוניה מדווחות על דפלציה ראשונה מאז זכו לעצמאות מן הגוש הסובייטי.

2. הדרך להתמודד עם התקף לב פיננסי - Prof. Ricardo Caballero מאונ' MIT משווה בין המשבר במערכת הפיננסית להתקף לב, ומנסה להציג דרכים להתמודדות.

הכותרות מבשרות על בוא האביב. מחירי הבתים החלו לעלות בחודשים האחרונים, גידול במכירות בתים חדשים וקיימים וגם התחלות הבניה תוספות תאוצה. השבוע אף פורסם שביטחון הקבלנים בארה"ב הינו בשיא של מספר חודשים. נראה שאולי הגענו לתחתית בשוק הדיור, ומכאן חוזרים לשיגרה.

הגל הראשון בצונאמי שעבר על שוק הדיור בארה"ב החל עוד בשלהי 2005. משבר ה-סאבפריים הוא נקרא, על שם מליוני המשכנתאות שנתנו ללווים חסרי יכולת החזר, ואשר הביאו לעיקולים רבים ומחיקות במאזני הבנקים מ-2007. מספר בנקים וחברות בתחום אף קרסו בשל כך: קאנטריוויד, ביר-סטרנס, ליהמן ברדרס, ואקוביה, ועוד עשרות בנקים קטנים. גם הסוכנויות הממשלתיות פרדי-מק ופאני-מיי הולאמו סופית בעקבות המשבר.

פול קרוגמן מזהיר

מצורף גרף המציג את השינוי בפריון היצור לעומת השינוי באינפלציה בארה"ב במהלך 40 השנים האחרונות.

ניתן לראות בברור את היחס ההפוך בין השינוי בפריון לזה של מדד המחירים לצרכן - ככל שהאינפלציה נמוכה יותר, הגידול בפריון היצור גבוה יותר. ניתן לראות ששימור האינפלציה ברמה נמוכה במהלך 25 השנים האחרונות הביא לגידול רציף בפריון בכל שנה ושנה. ואכן, הבנקים המרכזיים בעולם מכירים את היחס האמור לעיל, ועיקר העיסוק שלהם מסתכם בשמירה על רמת מחירים יציבה ונמוכה.

אלא שבשנה האחרונה משהו השתנה. הבנקים המרכזיים בעולם, בהובלת ה'פד' נטלו על עצמם תפקידים נוספים כשהעיקריים שבהם: הגנה על הכלכלה מפני התדרדרות לדיפלציה וסיוע למערכת הפיננסית מפני הצונאמי הכלכלי. מטרות חדשות אלו חייבו את הבנקים המרכזיים להזרים כסף רב לשווקים ואולי אף לגרום להתפרצות אינפלציונית משמעותית בעתיד הקרוב. במידה וכך יקרה, הרי שניתן להעריך בוודאות גבוהה שפריון היצור צפוי להפגע ועימו שיעור הצמיחה של כלכלות וחברות. את המשמעויות של עובדה זו קל לתרגם לביצועי שוק המניות…

מצורף גרף מן הבלוג The Big Picture המציג את התפתחות פשיטות הרגל של בנקים בארה"ב מתחילת 2008.


מספר תובנות בנושא:

1. עד כה נסגרו 64 בנקים ב-2009 לעומת 25 בנקים בכל 2008. במידה וקצב סגירות הבנקים ימשך בהתאם למגמה הקיימת, מדובר על סגירה של כ-120 בנקים בכל 2009.
2. מתוך 64 הבנקים שנסגרו ב-2009, 36 מתוכם מרוכזים ב-3 מדינות: ג'ורג'יה (16), אילינוי (12) וקליפורניה (8). אלא שהבנקים בקליפורניה הם הגדולים שבחבורה, עם נכסים של מעל 1 מיליארד דולר לבנק.
3. כמות הבנקים שנסגרו אכן נראית גבוהה, אולם ה'פד' לא פירסם נתונים השוואתיים לגבי שיעור פשיטות הרגל של בנקים בתקופת המשבר הגדול (1930) או בתקופת משבר החסכונות וההלוואות (1994), ולכן לא ניתן לקבוע אם המצב חמור יותר מאשר בעבר.
4. למרות שישנם מספר בנקים עם נכסים מעל מיליארד דולר, הבנקים הגדולים מכולם (ווקוביה, סיטי, וכו'..) טופלו באופן אישי ע"י הממשל וה'פד', ואף "נתפרו" תוכניות הצלה ספציפיות עבורם, כאשר משלם המיסים מממן את ההפסדים שנוצרו. עובדה זו, מנעה את הצטרפותם לגרף המצורף, וכמובן מנעה זעזוע עמוק יותר במערכת הפיננסית האמריקנית והעולמית.

לפני כשבוע פרסם המגאזין Economist מאמר The Greater of Two Evils. המאמר דן בדבר חוסר הוודאות הקיימת כיום לגבי הכיוון אליו צועדים השווקים בטווח הקרוב: האם אנו צפויים להמשך ההתדרדרות דפלציונית, תוך עליה באבטלה וירידת מחירי מוצרים ונכסים כפי שקרה ביפאן בעשור האחרון, או לחילופין אנו לקראת סחרור אינפלציוני שבו מחירי כל המוצרים, השירותים והסחורות יתפרצו מעלה תוך שחיקת כוח הקניה של הכסף כפי שקרה בזימבבואה? המאמר אף מזכיר את פול קרוגמן ואלן מלצר, אשר אך לפני כחודש פרסמו באותו היום מאמרים ב-The New York Times עם תחזיות הפוכות בנושא זה.


נשאלת השאלה: מה עדיף יותר מבין שתי רעות חולות אלו? אינפלציה או דפלציה?


למרות שהשאלה נראית פשוטה לכאורה, ההשלכות של כל אחת מן התופעות הכלכליות הללו הינן רבות, ולכן יש לבחון את התשובה בזויות ראיה שונות:


מבחינת אוצר המדינה – אינפלציה


בתקופת דפלציה, מחירי הנכסים הפיננסים ואחרים יורד, שיעור פשיטות הרגל עולה והפסדי החברות גדלים. דבר זה מביא לירידה בתקבולי המדינה ממסים ולגירעונות גדלים.


בתקופת אינפלציה, מחירי הנכסים עולים בצורה נומינלית, דבר שמגדיל את הכנסות המדינה ממיסים. בנוסף, המדינה שוחקת את שכר העובדים (מבחינה ריאלית), ובכך מרוויחה גם את "מס האינפלציה".


מבחינת שוק התעסוקה – אינפלציה


בתקופת דפלציה, הביקושים מצד הצרכנים נמוכים, דבר שגורם לנפילה ביצור התעשייתי, פיטורי עובדים והורדות שכר, ובכך מקטין בשנית את הביקושים. תופעה זו קרויה "ספירלת המוות הדפלציונית".


בתקופת אינפלציה, הביקושים מצד הצרכנים חזקים ועולים, דבר שגורם להגדלת יכולת היצור וביקוש מוגבר לעובדים. כוח המיקוח והשכר של העובדים עולה, דבר שמצידו מחזק עוד יותר את הביקושים.


מבחינה כלכלית/מוסרית – דפלציה


בתקופת דפלציה, מחירי המוצרים והשירותים יורדים וערך הכסף עולה. דבר זה מעודד את הצרכנים לחסוך, ומעניש את אלו שלוו כסף וכעת נאלצים לשלם יותר מבחינה ריאלית.


אינפלציה מעודדת אנשים ללוות (במידה ואין הצמדה), דבר שמעודד צריכה ולקיחת סיכונים גבוהים, תוך מחשבה שערך הכסף שיוחזר למלווה ישחק באינפלציה.


מבחינת האזרח – אדיש??


בתקופת דפלציה, ערך הנכסים שבידי האזרחים יורד, אולם כוח הקניה של הכסף שלהם עולה. הביטחון התעסוקתי נפגע ועימו השכר.


בתקופת אינפלציה, חלק מן הנכסים שומר על ערכו הריאלי, אולם השכר ושאר הנכסים נשחקים מבחינה ריאלית.


בנקים המרכזיים – אינפלציה


בתקופות של דפלציה, האפקטיביות של המדיניות המוניטארית היא מוגבלת, משום שלא ניתן להוריד את הריבית אל מתחת ל-0%. בנוסף ההשלכות החברתיות של שוק התעסוקה בתקופה דפלציונית הינן חמורות ומאיימות.


לאור האמור, בחרו ברננקי ועמיתיו ביפאן, בריטניה, שוויץ וישראל להוריד את הריבית קרוב מאוד ל-0%, להזרים נזילות רבה למערכת הפיננסית ולהגדיל בצורה דרמטית את מאזני הבנקים המרכזיים באמצעות רכישת אג"ח מדינה ונכסים אחרים. הם מקווים שכאשר ישובו המשקים במדינות לאיתנם, יוכלו הנגידים להתמודד עם השלכות מעשיהם, להעלות ריבית ולספוג את עודפי הנזילות מבלי לסבול מהתפרצות אינפלציונית משמעותית.

השבוע פרסם מנהל ההשקעות Geremy Grantham מחברת ניהול ההשקעות GMO את הסקירה הרבעונית שלו למשקיעים. בסקירה זו מתאר Grantham את מצב הכלכלה כיום, ואף מעניק הסתברויות להתפתחויות עתידיות אפשריות של שוק המניות. הסקירה מנוסחת בצורה פשוטה ומעניינת, תוך הסתמכות על שכל ישר וניסיון ההשקעה שלו. לטעמי, סקירה זו, הינה אחת הפרשנויות המעולות של הכלכלה והיא חובה (למרות אורכה) לכל משקיע ובעל עניין בתחום זה.

להלן מספר נקודות חשובות שעלו בסקירה:

1. הראלי הנוכחי הוא ראלי אמיתי ומשמעותי - ההשפעות של תוכניות התמריצים הגלובליות והתערבות הבנקים המרכזיים הינן משמעותיות יותר לשוק המניות, מאשר לכלכלה הריאלית. התמריצים וה'פד' נוסכים אמון במשקיעים, ודוחפים אותם להגדיל סיכונים. כיוון שכך, שוק המניות צפוי לעלות בטווח הקצר בצורה חדה, כאשר Grantham  נותן סיכוי של 80% שמדד S&P יגיע לטווח 1000-1100 נקודות בחודשים הקרובים (תוך כדי תיקונים טכניים במהלך הדרך). לטענתו הראלי הנ"ל, למעלה מ-50% עליה מן התחתית, אינו מתבסס על נתונים כלכליים, אלא על אופטימיות המשקיעים בלבד, ולכן השוק צפוי בסיומו לחזור לתחתית
2. שוק המניות לא צפוי ליפול נומינאלית הרבה מעבר לתחתית שנקבעה (סיכוי של מעל 50%) – קיימות 4 סיבות המבדילות את מצב השוק כיום מתקופות קודמות בהן השוק קרס מעל 55%:

1. שיעור הריבית הנמוך מצמצם את אלטרנטיבות ההשקעה האחרות
2. האינפלציה הנמוכה גוררת מכפילי רווח גבוהים
3. מחיר הנפט הריאלי נמוך ותומך ברווחיות החברות
4. תוכניות התמריצים הינן הגדולות מעולם

3. התאוששות הכלכלה הריאלית תהיה בצורת VL - הכותב מעריך שהשפעת התמריצים והמדיניות המוניטארית יביאו לצמיחה חיובית לקראת סוף השנה. עם זאת, התאוששות זו, תהיה נמוכה מציפיות המשקיעים או מן הקצבים להם הורגלנו בעשורים האחרונים (2% לשנה לעומת 3.5% בשנות ה-90). תקופה זו, של התאמת אורח החיים לחסכונות הקיימים, צמצום הצריכה והקטנת שיעורי הרווח הגולמי תימשך שנים ארוכות, או כדברי יוסף – 7 השנים הרזות.

האתגרים הכלכליים העומדים בפני המדינות השונות הינם בהתאם למיקומן בשרשרת הערך:

1. האמריקנים והבריטים הינם הצרכנים הגדולים בעולם, ולכן האתגר שלהם יהיה לצמצם את הצריכה העצומה שלהם.
2. הסינים הינם היצרנים של מוצרי הצריכה הפרטית לשאר העולם, ולכן המשבר הנוכחי, והגדלת החיסכון בקרב האמריקנים יגרמו לפיטורי מיליוני סינים. האתגר הסיני הוא לפתח תוכניות תמיכה סוציאליות לאוכלוסיה.
3. הגרמנים והיפנים הינם יצואנים של מכונות המייצרות את מוצרי הצריכה לכל העולם, ולכן גם אצלם הסבל מן המשבר צפוי להיות משמעותי. הממשל בגרמניה ויפן יידרש דווקא לשכנע את האזרחים לצמצם את שיעור החיסכון ולהגדיל את הצריכה הפרטית.

המדיניות המוניטארית והפיסקאלית המרחיבה הינן חסרות תקדים, אולם בפועל הן המירו תיקון חד וכואב בכלכלה (אשר נבע מצריכה מופרזת לצד ניהול סיכונים חסר אחריות במערכת הבנקאות) בתיקון רדוד יותר שצפוי להימשך שנים. Grantham מעריך שרק בעוד כ-20 שנה מדד ה-S&P יגיע לשיא ריאלי חדש של כל הזמנים.

מקור: The Last Hurrah and Seven Lean Years , GMO Investment Firm (ההרשמה לאתר - חינם)

עד מתי תוכל ספרד להיאנק תחת המיתון הכבד אליו נפלה ללא יכולת מוניטארית עצמאית?
ככל הנראה המצב בספרד הינו הקשה ביותר מבין כל מדינות גוש האירו. המדינה מציגה את כל המאפיינים של ארה"ב בזמן המשבר הגדול של המאה הקודמת, ועדיין אין אור בקצה המנהרה:
שיעור האבטלה בספרד הגיע החודש ל-15.5% מסך כוח העבודה. שיעור אבטלה זה הוא הגבוה ביותר בכל אירופה והתחזית לסוף שנה עומדת על כ-20%. בעוד שבעבר המובטלים היו בעיקר מהגרים חסרי מקצוע מיבשת אפריקה הרי שכיום אלו אזרחים מן השורה, בעלי מקצועות חופשיים וצווארון כחול, אשר איבדו את מקום עבודתם והם משתרכים בתורי האוכל של בתי התמחוי.
שיעור האינפלציה ב-12 החודשים האחרונים הינו שלילי, לראשונה מאז שנות ה-60. קצב ירידת המחירים בספרד, המהיר מכל מדינות הגוש, מקיים את כל התנאים של "ספירלת המוות הדיפלציונית", ומאיים על כל המרקם החברתי במדינה.
שוק הדיור, אשר פרח בעשור האחרון, בייחוד במדריד, ברצלונה וערי הנופש, קרס כמו שווקים דומים בארה"ב ובריטניה. מכירות בתים והתחלות בניה צנחו ב-2008 ב-38% ו-41% בהתאמה מול הנתון המקביל אשתקד. שיעור העיקולים הגיע לשיא כל הזמנים, ומלאי הבתים למכירה עומד מעל מיליון יחידות.
שוק המשכנתאות קפא עם התרסקות שוק הדיור. כמות המשכנתאות ירדה ב-51% מול שנה קודמת עקב חששם של האזרחים לקחת חוב נוסף במקביל לעליה בחוסר הביטחון התעסוקתי. סיבה נוספת הינה העלייה בריבית על המשכנתאות. בניגוד לירידת הריבית בגוש האירו, הרי שריבית המשכנתאות בספרד עלתה לרמה של 5.64% עקב חששם של הבנקים להלוות לאזרחים וכן התייקרות המקורות של חלק מהם.
חלק מן המערכת הבנקאית על סף קריסה. חלק מן הבנקים הלוו כספים רבים לפעילות בדרום אמריקה, ואחרים מימנו את התפתחות בועת הדיור בספרד. עם הקריסה של שווקים אלו, חלקם איבדו את כל מקורות האשראי והנזילות שלהם ואף רשמו הפסדים עתק. בשונה מן המתרחש בארה"ב ובריטניה, הרי שהממשלה בספרד הודיעה שלא תתמוך במערכת הבנקאית מעבר לכספים שהוקצו להבטחת הפיקדונות של האזרחים. סך כסף לצורך ביטוח זה עומד על כ-7 מיליארד אירו, סכום הנמוך מן הנדרש במידה ותתרחש התמוטטות של בנק משמעותי.

במהלך 2008 הודיעה הממשלה על תוכנית תמריצים בסך 120 מיליארד אירו, אולם נראה שהשפעתה הינה מינורית אל מול הצונאמי הכלכלי שמטביע את ספרד. הבנק המרכזי של אירופה הזרים הלוואות ענק למערכת הבנקאית הקורסת, אולם נראה שגם כאן, ההצלחה הינה זמנית, והחולה עדיין אינו נושם בכוחות עצמו.

לאור נתונים קשים אלו נראה שמצבה של ספרד הינו אבן בוחן ליכולת האיחוד לתמוך בחברותיו ובכך לשמור על אחדותו. הורדות הריבית של הבנק המרכזי באירופה היו משמעותיות, אולם ככל הנראה איטיות ומעטות מידי אל מול הצרכים של ספרד. עיקשותו של טרישה, שלא להוריד את הריבית ל-0%, כפי שעשו עמיתיו ברחבי העולם, הותירה את האירו חזק מידי, ובכך פגעה אנושות ביכולת היצוא והתחרות של התעשייה המקומית בכלל, ובספרד בפרט.

לאחרונה מתרבים הקולות לעזיבה של ספרד את האיחוד, או לפחות להפר את האחדות המוניטארית באמצעות חזרה למטבע המקומי – הפזטה. עצמאות מוניטארית תאפשר לבנק המרכזי של ספרד לפחת בחדות את המטבע המקומי ובכך לשפר דרמטית את מצבה היחסי של התעשייה.

מקורות:
Spain’s Falling Prices Fuel Deflation Fears in Europe

, The New York Times, 20/4/09
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בספרד

הבנק המרכזי של ספרד

–

כל האמור לעיל מהווה את דעתי האישית בלבד אשר עשויה להתברר כשגויה ואין בדברי משום המלצה כלשהי. כל העושה שימוש בדעתי זו עושה זאת על אחריותו בלבד. כל המבקש להשקיע מומלץ שיקבל ייעוץ השקעות אישי המותאם לפרופיל הסיכון שלו.

מצורף מאמר מצוין (קצת ארוך) של Prof. Simon Johnson, לשעבר הכלכלן הראשי בקרן המטבע הבינלאומית (IMF), במגזין the Atlantic:
http://www.theatlantic.com/doc/200905/imf-advice

במהלך עבודתו בקרן המטבע, טיפל פרופ' ג'ונסון במספר משברים כלכליים במדינות מתפתחות. לטענתו, למרות השוני בין המשברים במדינות השונות, הרי שקיים הרבה מן המשותף: בכל המדינות התקיימו אליטות (עיין ערך אוליגרכים, טייקונים…), אשר השתלטו על השלטון במדינה ובנו אימפריות כלכליות המבוססות על רמת חוב וסיכון גבוהה. במדינות עולם שלישי, האליטות שלטו באמצעות כוח הזרוע וצבאות פרטיים, ואילו במדינות מתפתחות השתלטו האליטות באמצעות כסף - תרומות פוליטיות ושוחד.
עם התדרדרות הכלכלה עקב רמת החוב הגבוהה, עמדו האליטות על סף התמוטטות. המערכת הבנקאית, אשר הלוותה להם את מרבית הכספים קרסה עימם. אמון המשקיעים החיצוניים התנדף יחד עם יתרות המט"ח של המדינה, אשר ניסתה לקחת על עצמה את חובות האליטות, ולבסוף נאלצה לפנות לקרן המטבע בבקשת סיוע.
בכל תוכניות הסיוע של ה-IMF, היה ברור שהצלחת הסיוע תלויה ביכולתם הפוליטית של ראש הממשלה ושר האוצר לתת לחלק מן האליטות ליפול. האליטות ילחמו בכל האמצעים שלרשותן בכדי להמשיך את הסיוע של המדינה לעסקיהם הקורסים, אולם רק פעולה החלטית וברורה של השלטונות כנגד המשך הזרמת ההון לאליטות תאפשר יציאה מהירה וברורה מן המשבר. (מעניינת מאוד ההקבלה בכל האמור לגבי ישראל כיום).

לטענת פרופ' ג'ונסון, גם ארה"ב נפלה קורבן להשתלטות האליטות. לטענתו, המערכת הפיננסית היא היא האליטה החדשה, אשר השתלטה ב-3 העשורים האחרונים על וושינגטון. להבדיל מן המדינות המתפתחות, המערכת הפיננסית השיגה את כוחה הפוליטי ב-2 דרכים: בתחילה, נוצרה תרבות של נדידת בכירים מן המערכת הפיננסית לפוליטית. דוגמא לכך: פולסון שהיה מנכ"ל גולדמן זאקס מונה לתפקיד שר האוצר בממשלת בוש האחרונה, ואילו גרינספאן, יו"ר ה'פד' הקודם מונה ליועץ לקרן האג"ח הגדולה בעולם – פימקו. באמצעות חילופים אלו, הצליחה המערכת הפיננסית להטמיע את התפיסה ש"מה שטוב לוול סטריט – טוב לאמריקה". סולם הערכים הכלכלי-פוליטי הותאם לזה על הבנקאים המובילים, ובהתאם לכך הוסרו המגבלות והפיקוח על מידת הסיכונים שהאחרונים לקחו על עצמם לאורך התקופה האחרונה.

ההתדרדרות הכלכלית ב-2007, חשפה את רמת הסיכון העצומה שלקחה האליטה השלטת בארה"ב. הבנקים, בתי ההשקעות וקרנות הגידור הענקיים קרסו תחת רמת המינוף העצומה שלקחו, והם נאלצו לפנות לשלטונות בכדי שאלו יצילו אותם. גם הפעם, מערכת הערכים של הבנקאים מצליחה להציל אותם, כשהטיעון שהם "גדולים מידי בכדי ליפול" מהלך אימים על הפוליטיקאים. באופן מוזר, ככל שמצבם מורע, כוח המיקוח של הבנקאים גדל, והם "תופרים" שוב ושוב בחדרי חדרים עסקאות הצלה על חשבון משלם המיסים.
בשונה מייתר המשברים הקודמים, לארה"ב אין את המנוף של מחנק מטבע זר שיחייב אותה לקבל החלטות קשות. בעוד שבמדינות אחרות שקרסו באותה דרך, משבר האמון מול המשקיעים הזרים והחוסר במטבע זר הביא את המדינה אל סף תהום כלכלית, הרי שלארה"ב יש את הפריבילגיה להשתמש בכספה שלה כמטבע זר, ואף להדפיס ממנו כרצונה. עובדה זו, לצד חוסר הרצון של הבנקים הגדולים לחשוף את מידת ההפסדים האמיתית שלהם מהשקעות כושלות, גורמת לארה"ב להימנע מן ההלאמה הנדרשת של המערכת הבנקאית. האוצר וה'פד' ממשיכים לנסות ולפתור את הבעיות המתפתחות, כל אחת בנפרד, במקום לפרק את המוסדות הפיננסיים הגדולים מידי והבעייתיים ובכך ל"נקות את האורוות" ולהשיב את אמון המשקיעים. ככל שימשיכו לעשות כך, ימשך משבר האמון העולמי, תוך שהוא יוצר ספירלת מוות הרסנית של הקטנת השקעות עקב חוסר אמון, ירידת ערך נכסים, הגדלת ההפסדים של הבנקים וחוזר חלילה.
לסיכום פרופ' ג'ונסון גורס, שהאליטות הנוכחיות לא ישחררו את אחיזתן מוושינגטון וממשל אובמה, ולכן המשבר ילך ויעמיק. לטענתו הפיתרון יגיע דווקא מגורם לחץ חיצוני כגון פשיטת רגל של המערכת הפיננסית במזרח-אירופה, דבר שיוביל להתמוטטות הבנקים והאיחוד האירופי. ייווצר לחץ כלכלי עצום על המערכת הפיננסית בארה"ב, הרבה מעבר לאלו הנמדדים כיום ב-Stress Tests של האוצר האמריקני, ויחייב פשיטות רגל של הבנקים הגדולים. רק פירוקם של המוסדות הפיננסים הגדולים מידי, הטלת מגבלות על שכר הבנקאים ופיקוח על רמת הסיכון שבאפשרות האחרונים לקחת, תיצור הפיכה שקטה, ותביא ליציאה של ארה"ב לעתיד כלכלי חדש.

–

כל האמור לעיל מהווה את דעתי האישית בלבד אשר עשויה להתברר כשגויה ואין בדברי משום המלצה כלשהי. כל העושה שימוש בדעתי זו עושה זאת על אחריותו בלבד. כל המבקש להשקיע מומלץ שיקבל ייעוץ השקעות אישי המותאם לפרופיל הסיכון שלו.