השבוע פרסם Prof. Joseph E. Stiglitz, חתן פרס נובל, מאמר במגאזין Vanity Fair על השבר באידיאולוגיה הכלכלית של ארה"ב.
לאחר שנים בהן נראה היה שהדמוקרטיה הקפיטליסטית בהתגלמותה האמריקנית היא היא דרך החיים האידיאלית ארוכת הטווח של האדם ("The End of History", 1992, Francis Fukuyama), הגיע המשבר הנוכחי ויצר סדק משמעותי באמונה זו. הוכח שכוחות השוק לבדם אינם מסוגלים להביא לאיזון נכון של הסיכונים הכלכליים, אשר יוצר האדם עקב תאוותו לכסף והשפעה.
גם הרטוריקה הנפוצה בדבר הקטנת מעורבות הממשלה בפעילות המשק ואי-חילוץ חברות וגופים פיננסים שנקלעו למשבר (The Washington consensus ) ספגה מהלומה ניצחת. הבנק המרכזי העולמי וקרן המטבע העולמית שדגלו בגישה זו, וחייבו מדינות מתפתחות ליישמה בתמורה לסיוע והלוואות, נאלצים לבחון מחדש את כל דרך החשיבה והעשייה שלהם, על רקע תוכניות החילוץ הגרנדיוזיות של הממשל האמריקני. המדינות המתפתחות בעולם מסתכלות כעת על ארה"ב והאידיאולוגיה שהפיצה בעשורים האחרונים בעין חשדנית, כשהן מתחילות להבין שהמחירים שנתבקשו לשלם לאורך השנים היו בעיקר עקב אינטרסים מסחריים וכלכליים.
אלא, שהשבר בהגמוניה האמריקנית אינו רק במובנו הכלכלי, כפי שנכתב במאמר, אלא גם בהיבט הגיאו-פוליטי, אסטרטגי: השבוע קיבלנו שתי תזכורות לכך: חידוש הסנקציות של מועצת הביטחון על צפון קוריאה ובחירתו המחודשת של אחמדינג'אד באיראן. בחודשים האחרונים, מאז חזר שוק המניות לטפס בתחילת מרץ התעלמו המשקיעים משובם של הניסויים הגרעיניים הצפון קוריאה ומהתקדמות פרויקט הגרעין באיראן. אלא שהמשבר הכלכלי הנוכחי החליש את כוחה הפוליטי של ארה"ב ויכול להביא להתפתחות הסיכונים האסטרטגיים הבאים לכדי איום ממשי:
- בעוד ארה"ב מקצצת את תקציב הביטחון שלה לצורך התמודדות עם השלכות המשבר הכלכלי, הרי שסין הודיעה לאחרונה על הגדלה של 14.9% בתקציב הצבא לשנה הנוכחית. עיקר הדגש בהוצאה הסינית הינו על התחמשות בתחום הימי, וזאת בכדי להגביר את מעורבותה בפוליטיקה העולמית, וכן לבסס את מעמדה כמעצמה שנייה לצד ארה"ב. לראשונה אף הצטרפה סין לכוח של האו"ם בסומליה, וכן הגדילה את השקעותיה במדינות אפריקה הרבה מעבר לאלו של קרן המטבע והבנק העולמי ביחד. בתגובה למהלך זה, ועקב חשש מן הענק הסיני, הודיעו אוסטרליה, הודו ודרום קוריאה על השקעות לחיזוק הצי שלהן.
- חילופי הדורות המתקרבים בצפון קוריאה וחוסר שביעות הרצון מהתקדמות השיחות והקשרים המסחריים עם ארה"ב, בייחוד מאז פרוץ המשבר הנוכחי, הביאו את צפון קוריאה לסדרה של ניסויים טקטיים בנשק לא קונבנציונאלי. חוסר היכולת של ארה"ב להכיל את הסכסוך ברמתו הקודמת, מאותתת למעורבות, בהן סין, דרום קוריאה ויפאן, על חולשתה. בשלב זה, עיקר ההשפעה על צפון קוריאה מצויה בבייג'ינג, אשר מהווה 75% מסחר החוץ של צפון קוריאה.
- המשבר הכלכלי באיראן הביא את הנשיא החדש-ישן, אחמדינג'אד, לשים דגש על מדיניות החוץ והגרעין של המדינה, מתוך מטרה להשכיח מן הבוחרים את האינפלציה, האבטלה והקשיים היומיומיים. לצד הרטוריקה המאיימת שלה כלפי ישראל, איראן גם ידועה בתמיכתה האינטנסיבית בחמאס וחיזבאללה, כאמצעי להפעלת לחץ על מדינות האזור. עלייתה של ממשלה ימנית בישראל, מגבירה את הסיכויים לעימות צבאי מול איראן, וזאת במידה וארה"ב תיכשל בגישתה החדשה לפיתרון הבעיה האסלאמית בכלל ואיראן בפרט.
- אובמה התחייב להתחיל לסגת מעיראק בסוף 2010, תוך שהוא משאיר אחריו ממשל וצבא יציבים ועצמאיים. בשלב זה, נראה שהוא רחוק ממימוש הבטחה זו במועד. חוסר יציבות באזור, יכול להביא לפגיעה בהספקת הנפט מן המדינה ואף להצית מלחמה מחודשת במדינה זו ועם שכנותיה.
- היחסים של ארה"ב עם רוסיה חזרו לאחור עם פרוץ המלחמה בגרוזיה. תמיכתן של ארה"ב ונאטו בגרוזיה הרגיזה מאוד את ממשלת פוטין, והביאה להתקררות ניכרת בדיאלוג בין השתיים. בנוסף התעקשות נאטו להשלים פריסת מערך טילים, גם עם הוא הגנתי בעיקרו, לאורך גבולה של רוסיה, מהווה מקור לסיכון משמעותי.
ניכר עם כך, שהמשבר הנוכחי, בשונה מקודמיו, פגע קשות בהגמוניה של ארה"ב. לא זו בלבד, שהאידיאולוגיה והרטוריקה הכלכלית שלה נסדקו בלא יכולת לתקנן, אלא שבנוסף דימוי "השריף העולמי" ספג מהלומה קשה, אשר לא ברור האם אובמה רוצה ויכול לתקנו.
